התמכרות היא לרוב חוויה מאוד לא נעימה, מתסכלת ומביכה. מביך להודות בזה אבל הרבה שנים הייתי מכור. מכור להתרגשות שבמיניות על גווניה השונים, אבל לא רק לזה.
הייתי מכור לצורות חשיבה מסויימות, להתנהלות פנימית מסויימת מול עצמי ומול הרגשות שלי.
לדפוסים של בריחה מעצמי, של קורבנות (להאשים את העולם ואת האחרים בכאב שלי), של ניתוק רגשי, של הכחשת הרגשות שלי ופחד בלתי פוסק מהיום שבו אצטרך להפגש עם עצמי באמת.
התמכרות היא לא רק לפעילות פיזית מסויימת.
אנחנו מתמכרים לצורות חשיבה והתנהגות, לדפוסי התגוננות, דחיה, בריחה וניתוק רגשי.
התמכרות היא התנהלות פיזית ונפשית שחוזרת על עצמה ומכאיבה לנו כל פעם מחדש.
התנהלות שמלווה בחרדה ותחושה שחייבים, פשוט חייבים לעשות משהו כדי לשנות את זה אבל לא יודעים מה.
אני מזמין אתכם לצפות בשידור רדיו שבו אני מדבר לעומק על התמכרויות, למה זה קורה, איך להתמודד עם התמכרות, איך להשתחרר מהתמכרות באופן טבעי:
מה בטוח לא עוזר להשתחרר מהתמכרות
מהו הדבר היחיד שלא עוזר לנו להשתחרר מהתמכרות?
להלחם בה. לגנות את ההתמכרות, לשפוט אותה, לבקר אותה ולהאשים אותה בכל מה שלא נעים לנו.
ובאופן טבעי מהו הדבר היחיד שרובנו עושים עם ההתמכרות שלנו כשאנחנו ערים אליה?
נלחמים בה. אנחנו מגנים אותה, שופטים אותה, מבקרים אותה ומאשימים אותה.
וכשכל זה לא עובד (וזה באמת לא עובד), אנחנו מנסים להתעלם, לא לשים לב, להדחיק, לברוח..מה שמוביל אותנו באופן טבעי חזרה אל מעגל ההתמכרות שלנו.
כל השנים שבהן הייתי מכור למיניות בצורות שונות, לא הפסקתי לגנות את עצמי על כך באופן מודע ולא מודע, לא הפסקתי לבקר ולהאשים את עצמי, ירדתי על עצמי, ניסיתי להיות קשה עם עצמי, ניסיתי להיות רך…אבל זה תמיד היה בגינוי, בנסיון לשנות אותי מתוך פחד וחרדה, מתוך המבוכה והחרדה עמוקה אל מול חוסר השליטה שלי בעצמי.
וככל שגיניתי והאשמתי את עצמי על זה, כך המשכתי לעשות את זה.
מהי התמכרות?
התמכרות מטבעה היא בריחה. בריחה ממה?
בריחה מכאב, מפחד גדול.
בריחה לאן?
למקום נעים יותר, חופשי יותר, מאושר יותר…ולו רק לשבריר שניה.
התמכרות היא בריחה למיניות, סמים, עישון, צפייה בסדרות וסרטים, אכילה רגשית, אכילה כפייתית, התנתקות מהרגשות ושקיעה במחשבות אובססיביות ובעצם…כל פעילות פיזית או נפשית שאנחנו עושים כדי לברוח מעצמנו, כדי לא להרגיש כאב, בדידות, ריקנות, חוסר משמעות, דכאון, חרדה.
יותר מהותי מהביטוי הפיזי, הוא הביטוי הנפשי של התמכרות: התמכרות היא כל התנהלות נפשית של הכחשה, קורבנות, דיכוי עצמי, נידוי עצמי, ניתוק רגשי, כוחניות ואלימות פנימית ועוד.
כל פעילות פיזית או נפשית כזו מקורה בכאב הפנימי שלנו ובביקורת ובשיפוטיות שלנו כלפי עצמנו.
שם, במקום שבו אנחנו פשוט לא יכולים לקבל את עצמנו בשום אופן, במקום שבו אנחנו לא מרגישים אהובים או ראויים לאהבה, יש כאב עצום.
כאב שאנחנו בכלל לא אשמים בו.
המקום הפגוע שבנו, פגוע מילדות והוא עמוק וכואב מאוד ומוזן על ידי הביקורת והשיפוטיות העצמית שלנו.
ביקורת עצמית שבאה מתוך פחד הישרדותי – ביקורת שהיא הנסיון שלנו להשתנות, להיות "טובים" יותר וראויים יותר לאישור ואהבה חיצוניים.
זהו מעגל הבריחה וההתמכרות:
הגינוי העצמי והביקורת שלנו מעצימים את הכאב הפנימי ובאופן טבעי ולגמרי אוהב כלפי עצמנו, אנחנו רוצים לברוח, ללכת למקום נעים, בטוח וחופשי יותר.
אז בורחים אל ההתמכרות וזה נעים לרגע אבל כשזה נגמר חוזרים לגנות את עצמנו ביתר שאת וזה כמובן מעצים את הכאב הפנימי ואיתו את הרצון והצורך לברוח שוב להתמכרות כדי לחוות משהו נעים ולנוח מהגינוי והביקורת שלנו כלפי עצמנו.
הלאה והלאה…גלגל ההתמכרות והבריחה סובב:
גינוי עצמי יוצר כאב נפשי שמוליד את הצורך לברוח מעצמנו שמזין את הבריחה להתמכרות שמעמיקה את הגינוי עצמי שלנו שמגדיל את הכאב הנפשי שמוליד את הצורך לברוח מעצמנו…וכן הלאה והלאה.
התמכרות דומה לביצה – ככל שנתנגד יותר, כך נשקע יותר
וכל הזמן הזה, כל השנים שבהן נלחמתי בעצמי והפסדתי שוב ושוב בקרב, ידעתי בפנים שלבקר את עצמי, להאשים את עצמי, לא באמת יוביל אותי לשחרור. ידעתי שזה לא יעזור וחיפשתי דרך אחרת, דרך שלא יוצרת בי מאבק אלים ודיכוי אלא מאפשרת לי להרפות ולנוח.
מה שעצר אותי היה שתוך כדי התהליך הזה הייתי מכור גם לפחד העמוק שלי שסיפר לי שאם "אקבל" את ההתמכרות שלי ואוהב אותה, היא לעולם לא תשתנה, שאני חייב לגנות ולבקר את עצמי כדי שיום אחד ארגיש כל כך נורא עם עצמי עד שלא אעז לשוב אל ההתמכרות שלי.
נחשו מה?
זה לא עבד מעולם.
ולדעת זה גם לא יכול לעבוד.
לנסות להלחם ולגנות את ההתמכרות שלנו זה כמו לשקוע בביצה…ככל שאנחנו נאבקים יותר, כך אנחנו שוקעים יותר.
ככל שאנחנו מרביצים לעצמנו חזק יותר, כך הדחף לברוח מעצמנו גדל.
ההבנה שלי היא זו: הגיוני להתמכרות הוא זה שמזין את ההתמכרות.
למרות שעל פני השטח נדמה לנו שהגינוי והמלחמה שלנו בעצמנו הם נסיון לצאת מההתמכרות, מתחת לפני השטח קורה בדיוק ההפך…העמקה של מעגל הבריחה וההתמכרות.
שחרור מהתמכרות מתוך אהבה עצמית
אני יודע שכשאנחנו מכורים למשהו, קשה לנו מאוד לראות את ההתנהלות הזו כמשהו אוהב, חכם וראוי.
אבל שאלה אחת חייבת להשאל: ממה באמת אנחנו בורחים?
מהו הצורך העצום הזה לברוח שהוא כל כך חזק ועצמתי?
כשאני מקשיב לעצמי אני רואה: אני רוצה לברוח רק כי כואב לי מאוד, כי אני נושא בתוכי כאב נפשי עצום ואני ממש פוחד לפגוש אותו, להרגיש אותו עד הסוף.
אין שום סיבה אחרת לברוח.
כשאני בורח זה כי באופן טבעי אני רוצה להרגיש בטוח, אהוב, מנוחם, חופשי, חי.
ואין לי שום רעיון טוב יותר.
אז אני בורח.
אין לי ברירה.
כל הסיפורים על זה ש"יש דרכים טובות, נכונות או בריאות יותר" הם יפים לכאורה אבל בפועל, בעומק של מה שמפעיל אותנו, בלב העולם הרגשי שלנו אנו לא יודעים שום דבר אחר, אין לנו רעיון טוב יותר איך להינות מהחיים.
אז בבסיסה, כל התמכרות היא לא הרס עצמי, היא לא שום דבר שהוא טפשי, "לא בריא" או "לא משרת אותנו".
בבסיס כל התמכרות יש רצון חכם, השרדותי ואוהב לגמרי להרגיש נעים, להרגיש בטחון, חיות, חופש…אהבה.
אנחנו צריכים את הרגשות האלה כדי להרגיש טעם בחיים, כדי להמשיך לרצות לחיות.
בלי תחושות של בטחון, חופש ואהבה, אנחנו מאבדים עניין בחיים והמנגנון ההישרדותי והחכם שבנו יודע את זה ודואג שלא נפסיק להתרגש מהחיים גם אם זה לשבריר שניה שמלווה בחרדה וכאב.
בעיניי ומנסיוני, השחרור מהתמכרות כלשהי הוא הפסקת המלחמה והמאבק בהתמכרות והתחלת הראייה האוהבת שלנו כלפיה.
כפי שילד שמרגיש בודד, נטוש ומבוהל מנסה לעשות כל שביכולתו כדי לשרוד, כך גם ההתמכרות שלנו מנסה לעשות כל שביכולתה כדי שלא נאבד רצון לחיות.
והילד הזה…ההתמכרות שלנו…זקוקה לאהבה יותר מכל דבר אחר כדי להרגע ולנוח.
הריפוי הוא התחלת הזיהוי שלנו שכל מה שאנחנו עושים הוא מתוך אהבה לעצמנו, גם אם זה כואב ומפחיד.
התחלת ההכרה במקום עמוק יותר ושורשי יותר בתוכנו שבו אפשר לראות בקלות את הילד או הילדה שבפנים, את הצורך העצום באהבה והנסיון לענות עליו בכל דרך אפשרית.
למה?
כי רק אהבה אפשר לקבל.
אנחנו יכולים לקבל את עצמנו רק כשאנחנו רואים את המניע העמוק והאוהב שלנו בכל פעולה שאנחנו עושים.
אז, באופן טבעי מתעוררת בנו חמלה, קבלה, הבנה ואהבה כלפי עצמנו.
ואז, באופן טבעי, המקום הכואב והפגוע בנו שזועק לאהבה ובורח מכאב עצום, מתחיל לראשונה להרגע, לנוח ולהתגלות לנו כעצמנו, כחלק העמוק שלנו שנפגע, נדחק ונאלץ להלחם על מקומו באמצעות מה שאנחנו חווים על פני השטח כהתמכרות.
כך הולך ומשתחרר לו מעגל ההתמכרות והבריחה באופן אורגני, טבעי ומרפא. זו הדרך להעזר בהתמכרות שלנו כדי ללמוד את השיעור שלנו, להכיר את עצמנו היטב ולהתעצמם מתוך המקומות הכי קשים שלנו.
ובסיפור האישי שלי, הדבר היחיד שבאמת עזר לי להשתחרר מההתמכרות שלי הוא בדיוק זה: ההסכמה לפגוש ולראות את הטבע האוהב של ההתמכרות שלי והחקירה הפנימית שמגלה לי עוד ועוד איך להיות שלם עם כל רגש, תחושה וצורך שקיימים בי.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול טבעי במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
2 תגובות
אז למעשה אין שום דבר בעייתי בהתמכרות? הרי אני בסך הכל רוצה לעשות לעצמי טוב בכך שאני אוכלת מתוקים בלי הפסקה/ יושבת שעות על המחשב/ או סתם מנותקת ולא נוגעת ברגשות ואפילו במחשבות שלי…
שלום ורד.
אין "בעיה", יש סבל. יש כאב, יש חרדה, יש דאגה, יש דכאון, יש בדידות ויש כמובן את הסבל הגופני, הבריאותי.
וכל הרגשות האלה הם לא "בעיה" שצריך לגנות מכיוון שגינוי הוא זה שמעצמים את הרגשות האלה.
התמכרות היא סימפטום של חוסר עמוק באהבה והחוסר הזה מתמלא באהבה בלבד.
אהבה שלא מגנה בפעם המי יודע כמה את המקום הכי פגוע, אהבה שמסכימה לראות את הדברים כפי שהם, ברגישות, בפגיעות ובאנושיות שלהם.