סיפור זן שאני הכי אוהב

סיפורי זן (ZEN) ידועים ביכולת שלהם לשקף את נפש האדם בפשטות גאונית. זהו סיפור זן שאני הכי אוהב שבעיניי הוא אולי אחד הסיפורים המשמעותיים ביותר ששמעתי ואני נעזר בו פעמים רבות בחיי.

נחשפתי לספרי זן בגיל צעיר והוקסמתי מהעומק, הפשטות והגאוניות שגיליתי בהם. בגיל 14 התחלתי לקרוא ספרי זן ולהתעניין בפולוסופיה המזרחית. זן הוא זרם בבודהיזם אבל הוא שונה מאוד בגישה שלו מהבודהיזם הקלאסי.

מורי הזן דיברו באופן שמנטרל את הנטיה להתפלסף ולפתח תאוריות רוחניות ומצאו דרכים פשוטות וגאוניות לפתור קונפליקטים ומאבקים פנימיים, להפגיש את האדם עם עצמו, עם רגשותיו ועם האמת והכנות העמוקה ביותר, עם החופש הפנימי והיכולת לקבל ולאהוב את עצמנו כפי שאנחנו ולחיות בהווה בתודעה פתוחה, ערה, קשובה, סקרנית ולומדת.

סיפור זן על המורה שזעק לעזרה

במנזר זן אחד בשעת צהריים, הנזירים טיילו בחצר. המורה הזקן שהיה גם הוא בחצר באותו זמן, עבר בין הנזירים ולפתע נשכב על האדמה והחל לזעוק "תעזרו לי! תעזרו לי!".

הנזירים כמובן מיהרו להושיט עזרה למורה הזקן וניסו להרים אותו מהקרקע אך המורה התנגד ולא אפשר להם להרים אותו ורק המשיך לזעוק "תעזרו לי! תעזרו לי!".

הנזירים היו מבולבלים מאוד ולא הבינו מה קורה. למה המורה זועק לעזרה אבל לא נותן להם לעזור לו? הם היו חסרי אונים והסתכלו אחד על השני במבוכה.

רק נזיר אחד שהסתכל על ההמולה מרחוק הבין לפתע משהו. הוא ניגש למקום שבו שכב המורה הזועק לעזרה ובלי לומר דבר פשוט נשכב לידו על הקרקע.

באותו רגע, המורה קם, קד קידה עמוקה לנזיר ששכב על הקרקע ועזב את החצר.

אז מה בעצם קרה פה?

מה רצה המורה הזקן להראות לנזירים? ומה הבין הנזיר שנשכב על הקרקע ליד המורה?

כמובן שאפשר לפרש סיפור זן או לצורך העניין כל סיפור שהוא באינסוף דרכים, אבל בעיניי יש כאן פרשנות מדהימה ביופיה ובדיוק שלה והפרשנות היא זו:

כשהמורה נשכב על האדמה והחל לזעוק לעזרה, הנזירים כמובן הניחו מיד שהמורה נמצא ב"בעיה" ושהבעיה שלו היא שהוא שוכב על האדמה.

הנזיר שהסתכל מהצד הבין משהו חשוב. הוא הבין שה"בעיה" של המורה כלל לא הייתה העובדה שהוא שוכב על האדמה כרגע. ה"בעיה" היחידה שהמורה הציג הייתה שהוא חושב שהוא בבעיה, שהוא מאמין שהמצב שלו הוא "לא בסדר", שהוא מרגיש לבד במקום שהוא לא אמור להיות בו והוא פוחד להינטש והלשאר לבד באותו מקום ולכן הוא זועק לעזרה כדי לצאת מהמקום הזה.

בעצם, מה הבעיה עם לשכב על האדמה? לשכב על האדמה זו בעיה רק כשאנחנו חושבים או מאמינים שהמצב הזה הוא לא בסדר…שהוא לא נורמלי, שאנחנו אמורים או צריכים להיות במצב אחר או במילים אחרות, שאי אפשר להיות אתנו שם, שינטשו ולא יאהבו אותנו שם. 
לשכב על האדמה בעצם מייצג כל מצב פיזי או נפשי שאנחנו חווים שהוא מחוץ לתפיסה שלנו של מה שמקובל ו"בסדר", של מה שראוי לאישור, הערכה ואהבה.

כשאנחנו מרגישים לבד ונדמה לנו שכל השאר נמצאים במקום אחר שהוא "טוב יותר", זה מאוד מפחיד ומעורר בנו מצוקה ודחף טבעי לשנות את המצב.

למשל אם אני מרגיש חסר ערך, רגיש, פגיע ולא בטוח בעצמי ונדמה לי שכל השאר "יודעים איך לחיות", מרגישים יותר בטוחים בעצמם ממני, מפגינים יותר "שליטה עצמית" והצלחה ממני, אני יכול לחשוב שמה שאני מרגיש הוא ממש לא בסדר ושאם ארגיש כך, אף אחד לא יעריך אותי, לא יבין אותי ולא יאהב אותי וזה יעורר בי מצוקה גדולה ונסיונות לשנות את המצב שלי בכל דרך אפשרית.

כלומר, "בסדר" או "לא בסדר", זו שאלה של תפיסה שנקבעת על פי האופן שבו אנחנו רואים את החברה וכשנדמה לנו שאנחנו שונים, "חלשים" יותר, חסרי בטחון יותר, פוחדים יותר, עצובים יותר או כועסים יותר, אנחנו נוטים לחשוב שהרגשות שלנו הם בעיה אמיתית וכשזו צורת החשיבה שלנו, אנחנו סובלים.

הניסיון לעזור לא עוזר

בעוד שהנזירים חשבו שהם מנסים "לעזור" למורה ששכב על הרצפה, בפועל, בכל ניסיון שלהם לעזור לו הם בעצם נתנו לו אישור לא מודע לכך שהוא אכן בבעיה.

שהוא אכן זקוק לעזרה ושאכן המצב שבו הוא נמצא כרגע הוא לא בסדר.

בלי להבין זאת, בניסיון שלהם "לעזור" הם בעצם אישרו למורה שלשכב על האדמה זו אכן בעיה ושהם לא מקבלים את המצב הנוכחי שלו, שגם הם כמוהו רואים בעיה במצב הנוכחי שלו.

וזו גם הסיבה שהמורה לא אפשר להם לעזור לו…זו לא הייתה העזרה האמיתית שהוא היה זקוק לה. הבעיה שלו הייתה אחרת לגמרי…הבעיה שלו הייתה האמונה שהוא נמצא ב"בעיה" ושהוא לבד שם, שאי אפשר להיות איתו ביחד במקום שבו הוא נמצא וכל מה שהנזירים עשו רק חיזק את התחושה הזו.

וכמו המורה, גם אנחנו מתורצצים פעמים רבות בחיים בתחושה שיש לנו בעיה, שהרגשות והעולם הפנימי שלנו הם לא בסדר ומחפשים פתרונות בלי לראות שהעזרה שאנחנו זקוקים לה היא פשוט אישור, שמישהו יהיה איתנו שם ויתן לנו להרגיש אהובים ורצויים כמו שנאחנו ושיותר מהכל, שאנחנו נלמד להתייחס לעצמנו באופן הזה.

הנזיר שהסכתל מהצד הבין את זה. הוא הבין את הצורך הרגשי העמוק שהמורה הציג. הוא הבין ששום ניסיון "לעזור" לא יעבוד פה.

רק אישור. אישור אמיתי וכנה מהלב יעזור למורה. פשוט להיות איתו שם ביחד, ככה, בדיוק כפי שהוא.

אז איך נותנים אישור?

ללא מילים, הוא פשוט הצטרף אל המורה. הוא נשכב לידו ופתאום זה היה בסדר לשכב על האדמה.

בסדר לא כי מישהו אמר, בסדר לא כסיסמה או מניפולציה רגשית. בסדר באמת, כי הנה הוא כבר לא לבד. הנה הוא שם איתו על האדמה והכל בסדר.

בעצם מה שהנזיר הזה הפגין כלפי המורה הוא אמפטיה אמיתית.

והמורה זיהה מייד את האישור שניתן לו ובלי שום מאמץ הצורך שלו לבקש "עזרה" התפוגג כי הוא ראה שהוא לא בבעיה. זוהי בעצם הדגמה של אמפטיה, אישור ואנושיות ברמות העמוקות ביותר בעיניי. אולי תחשבו שאני מוזר אבל הסיפור הזה מרגש אותי בדיוק שלו, בחוכמה, בפשטות ובאהבה שלו.

הרי כל כך הרבה פעמים בחיים אנחנו "על האדמה"…נדמה לנו שאנחנו מחוץ לנורמה מכל מיני בחינות…רגשית, מחשבתית, פיזית, התנהגותית, חברתית.

עקב היחס שקיבלנו בילדות, טראומות והתניות חברתיות שנולדנו לתוכן, אנחנו נוטים לחשוב שהפחד שלנו, החרדות, הדכאון, הרגישות, הפגיעות, חוסר הבטחון, חוסר הערך, הבדידות או הכאב הרגשי שלנו, המחשבות הטורדניות והמפחידות שלנו, ההתעסקויות האובססיביות שלנו בדברים, כל אלה הם אותה "אדמה" מביכה ובודדה שאף אחד לא ישכב איתנו עליה ביחד, שלכל היותר יושיטו לנו יד כדי "לעזור" אבל לא יזהו את הצורך האמיתי שלנו באמפטיה, אהבה ואישור.

כל כך הרבה פעמים ביקשנו "עזרה" וכל מה שרצינו היה אישור, אהבה, הסכמה להיות ביחד. כל כך הרבה פעמים קיבלנו בעיקר עצות, ביקורת, התעלמות ועוד ניסיונות לשפר ולתקן אותנו וזה פשוט לא נעים.
זו כמובן גם לא אשמת אף אחד ולא של ההורים שלנו, גם הם היו ילדים וגם להם היו הורים וכולנו למדנו את היחס המכאיב הזה שעבר מדור לדור.

וזה כמובן לא נעים כשאנחנו עושים את זה למישהו אחר. לחבר, לבני זוג, להורים או לילדים שלנו. גם הם בדיוק כמונו ובלי להבין זאת, מבקשים את העזרה האמיתית שלנו שהיא אמפטיה, תחושה של אישור וביחד.

הסיפור הזה מזמין לשים לב מתי אנחנו באמת עוזרים לעצמנו או למישהו אחר ומתי בלי לשים לב, אנחנו רק מחזקים את התחושה שמשהו לא בסדר, שצריך להשתנות ושיש פה "בעיה" אמיתית וחמורה שחייבים לפתור.

זה לא אומר כמובן שלא צריך לעזור לאנשים. לפעמים אדם באמת זקוק לעזרה פיזית, לקום, לקבל מזון או עזרה אחרת.
אם למשל אלך ברחוב ואראה אדם שנפל שוכב על המדרכה וסובל ומבקש ממני לעזור לו לקום, בוודאי שלא אתחיל לשכב איתו שם או לטעון שהוא לא זקוק לעזרה, במקרה הזה העזרה מובנת.

אבל כשמדובר בכאב נפשי, בקושי נפשי, לרוב העזרה הכי טובה היא ללמוד להיות שם ביחד, לתת אישור למה שמרגיש כל כך בודד ומגונה בין אם זה בינינו לבין עצמנו ובין אם זה בינינו לבין אחרים.

ברוב המקרים מה שאנחנו באמת מבקשים מעומק הלב זו אמפטיה, אישור ותחושה של ביחד ולא "עצות" או ניסיונות לשנות אותנו במסווה של "כוונות טובות".

זהו עקרון שאני קורא לו "עקרון אי המאמץ" והוא אומר בפשטות שכל מה שאנחנו רוצים לשנות לטובה בעצמנו (פחדים, עצבות, חוסר בטחון, חרדות, תסכול, בלבול, כאב, הרגלים, התמכרויות ועוד) ישתנה מעצמו רק אם נלמד לקבל את ולתת לו ולעצמנו מקום.

כל עוד אנחנו מנסים לשנות את עצמנו בכח ודורשים מעצמנו להשתנות, בין אם זה על ידי ביקורת ושיפוטיות עצמית, נסיון לכפות על עצמנו משמעת ובין אם זה באמצעות טכניקות רוחניות או פסיכולוגיות שונות, אנחנו בעיקר מעצימים ויוצרים תחושת תסכול ותקיעות כי אי אפשר לשנות את עצמנו בכח.

זו גם הסיבה שכל כך הרבה טכניקות וגישות רוחניות ופסיכולוגיות לא עובדות או עובדות לפרק זמן קצר ואז קורסות – כי הן מבוססות על נסיון לשנות את עצמנו בכח וכמו רוב הדיאטות, זה פשוט לא עובד, זה לא מאפשר לנו להרגע, לקבל את עצמנו ולהשלים עם עצמנו.

זה דומה למשהו שכולנו מכירים: כשאנחנו דורשים שוב ושוב משהו מאחרים (בני זוג, חברים, ילדים), לרוב אנחנו נתקלים בסירוב, התנגדות ומאבק ודווקא כשאנחנו לומדים לבקש, להראות את הרגישות, הפגיעות והצורך שלנו ופשוט לבקש, דברים קורים בלי מאמץ. גם כשדורשים מאתנו משהו בכח, מיד עולה בנו התנגדות וכשמבקשים מאתנו יפה ובכנות בלי לדרוש, הרצון לעזור ולתת עולה בנו מעצמו.

הכל בעצם מתחיל בפנים

בעיניי הכי חשוב להתחיל לשים לב איך אנחנו עושים את זה לעצמנו, איך אנחנו מתייחסים לעצמנו בעולם הפנימי שלנו.

איך כשאני מרגיש עצוב או פוחד, מיד מתעורר הקול שאומר שזה לא בסדר ושאני חייב לעזור לעצמי, שזה לא כדאי, שעדיף לחשוב "חיובי". איך אני פוחד לשכב איתי שם על האדמה שלי ולתת אישור אמפטי ואוהב לעצמי, לילד שבי, ללב שלי שכל כך זקוק לבטחון לקבלה ולאישור שלי.

זה מה שאני רוצה ללמוד יותר ויותר. אני מרגיש שסיפור הזן הזה יכול לסכם את הלימוד שלי בחיים בכל הרבדים – הפנימי והחיצוני.

זה מה שאני לומד וממשיך ללמוד, איך לשכב איתי על כל ה"אדמה" שלי ואיך לשכב ביחד עם אחרים על האדמה שלהם וזה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. זה מצליח לעזור במקומות ששום דבר אחר לא עזר בהם, זה מאפשר לראות ולהבין את עצמנו בעומק אחר לגמרי ולקבל את המקום הכי פנימי ועמוק שכל כך זקוק לאישור ואהבה.

כי ככה זה ביחד, ככה זה אמפטיה, ככה זה ריפוי וככה זה אהבה. מתוך קבלה ואהבה כזו לעצמנו גם המקומות הכי פצועים, טראומטיים, מבוהלים, חרדתיים, מדוכאים, מיואשים ובודדים בנו, מתחילים להתעורר, לקבל בטחון ושמחה, שלווה, חמלה ובהירות חדשה מתגלות מבפנים.

ויותר מהכל ככה זה נעים, ככה כיף לחיות…זה חופשי, זה בלי מאמץ…זו הודיה.

לסיכומו של סיפור זן, הנה דוגמה מהחיים ששיתפתי לא מזמן בעמוד הפייסבוק שלי שמדגים את הנקודה הזו: