לחץ נפשי – מה גורם (עכשיו) ללחץ נפשי וחרדה

במשך שנים לא חשבתי שאני סובל מחרדה. לחץ נפשי אולי כן, אבל חרדה? חשבתי שזה לא קשור אלי.
היום כשאני מבין – לחץ נפשי וחרדה הם בעצם אותו הדבר ואני רוצה לשתף אותכם בתובנה אינטימית על מה שיוצר לחץ נפשי וחרדה בהווה וגם בדרך שמאפשרת לי לשחרר לחץ נפשי וחרדה בחיי.

לחץ נפשי וחרדה בהווה – מה גורם לזה?

במבט ראשון – זה שהורגלנו אליו, נראה שחרדה כו גם לחץ נפשי נגרמים בגלל נסיבות חיצוניות – נסיבות החיים, המצב החברתי, הכלכלי, הזוגי, המשפחתי והמדיני ומערכות היחסים עם אנשים שגורמות ללחץ נפשי וחרדה.

במבט שני וקצת יותר מעמיק – נקרא לו "הפסיכולוגי", נראה שהתגובות הרגשיות שלנו למצבים שונים, שנובעות ככל הנראה מטראומות הילדות שלנו והדרך שבה גדלנו, הן אלה שאחראיות ללחץ נפשי ולחרדה שלי.

רוב חיי חייתי בהתנדנדות בין שתי נקודות המבט האלה ומה שבטוח, בשני המקרים הרגשתי מתוסכל, בודד, לחוץ, עצבני ומיואש.
לחץ נפשי היה המצב הקבוע שלי. עד שגיליתי נקודת מבט נוספת ששינתה את הכל.

אבל יש גם נקודת מבט שלישית…

כשאני מקשיב לעצמי לעומק – לגוף ולרגשות שלי, מעבר להסברים וניתוחים שכליים, כשאני מביט עמוק פנימה אל העולם הרגשי-גופני התת מודע שלי, אני מגלה משהו מעניין ושונה על לחץ נפשי וחרדה.

כשאני מפסיק לנתח ולנסות להבין את המצב שלי על בסיס ארועי העבר, אני שם לב שאני חי בהווה.
ואז אני שואל את עצמי – מה גורם לי עכשיו, כלומר בהווה חרדה ולחץ נפשי?

וכשאני מתמקד בהווה, אני מגלה שמה שיוצר בי כיום לחץ נפשי וחרדה הם לא נסיבות חיצוניות, לא טראומות הילדות שלי ולא הרגשות שלי (דוגמת פחד, עצבות, אשמה, מבוכה, בדידות, חוסר בטחון או כעס), אלא ההתייחסות שלי כלפי עצמי בהווה ובעיקר השקרים שאני מספר לעצמי בראש לרוב באופן לא מודע ומתוך כוונה טובה.

שקרים, שהם הנסיון אוהב ובלתי פוסק שלי לברוח, להתנתק, להרחיק ולהסיר מעלי את ההרגשה הכל כך מוכרת, הכואבת והבלתי נסבלת של מועקה שאני נושא בחזה שלי מאז שני זוכר את עצמי.

אותה תחושת מועקה מייסרת ולוחצת בחזה שאחרי שנים של ההקשבה, תהליכי ריפוי והכרה עצמית, הבנתי שהיא התחושה שפשוט אי אפשר לאהוב אותי.
לא באמת.
לא את מי שאני כשלם, כולל כל התחושות, התחושות והצרכים שלי.
כולל כל הפחדים והרגשות שלי.
ומהתחושה הזו, כל חיי ברחתי באמצעות אינספור שקרים שסיפרתי לעצמי מתוך נסיון להקל על הכאב שלי ולהציל את עצמי מנטישה על ידי אחרים.
שקרים שהם הסברים, אמונות, פנטזיות.
שקרים שהם סיפורים, גינויים, ביקורת והאשמות.
ולמה אני אומר שקרים? כי הם פשוט לא האמת, לא הכנות הטבעית והפשוטה ביותר –
האמת שאני פוחד, שאני מרגיש לבד ושאני זקוק לאהבה.

והשקרים האלה שבאמצעותם ניסיתי להציל את עצמי, מתגלים לי כמקור לכל החרדה והלחץ הנפשי שלי בהווה.

התחושה המכאיבה של "אי אפשר לאהוב אותי"

התחושה הזו היא של ילד שלמד שאפשר אולי להעריך אותו ואת ההישגים והפעולות שלו, אפשר לתת לו ציון טוב ותגמול על התנהגות "טובה", אבל אי אפשר פשוט לאהוב, פשוט לקבל ולרצות אותו כפי שהוא ללא תנאים.
הוא תמיד על תנאי והוא תמיד נמדד באופן נוקשה ובלתי מתפשר.
אהבה אכזרית, אהבה שתמיד מכאיבה ומלחיצה ומשאירה אותו בחרדה ולחץ נפשי.
אהבה שצריך לאחוז בה בכח וכל הזמן להתאמץ להוכיח שהוא ראוי לה גם במחיר של כאב, לחץ, מתח, חרדה וויתור על מה שהוא אוהב באמת.

כילד, הרגשתי רוב הזמן לא שייך, חסר בטחון, לא ראוי להיות חלק מהכלל, לא להרגיש ביחד, לא ראוי לקבל את החום והאהבה שכל כך רציתי.

במשך שנות ההתבגרות שלי פיתחתי בראשי הרבה אמונות והסברים כדי לנסות להקל על עצמי את רוע הגזרה.
סיפרתי לעצמי למשל שאני חכם מידי, שאני רוחני מידי, שאנשים אחרים הם טפשים, בורים, לא מבינים.
כעסתי עליהם, בזתי להם, התנשאתי מעילהם ובו זמנית הייתי זקוק באופן נואש ואפילו משפיל (בעיניי באותו זמן) לאהבה שלהם.

וכשהסיפור על זה שכולם טפשים ואני חכם לא עבד לי, הרגשתי פשוט טיפש, דפוק, מקולקל, נחות ועלוב וכמובן בחרדה ולחץ נפשי וכל הזמן ניסיתי למצוא דרך לברוח מהתחושות האיומות האלה.

לברוח בכל דרך שיכלתי ושעבדה לי ולו לרגע – דרך התמכרות לסקס, דרך שקיעה במשך שעות במחשבות ופנטזיות שבהן אני מוערך ואהוב ונחשק, דרך צפייה בסדרות ובסרטים ואכילה רגשית, דרך התבודדות והסתגרות, דרך התפזרות חסרת תכלית, דרך שקיעה במחשבות על מוות, על רוחניות, על כמה החיים חסרי משמעות, דרך חיפוש "רוחני" שהיה בעצם נסיון להפסיק לכאוב ולהרגיש בודד כל כך, דרך רדיפה אחרי אדרנלין והתרגשות.

למעשה, כל הזמן הזה הייתי מכור. מכור רק לדבר אחד – לנסיון לא להרגיש את הכאב שבי.
לא להרגיש בשום אופן את הכאב הבודד, המוזר, המתסכל, המפחיד, הבלתי אפשרי, הלא הגיוני והבלתי נסבל הזה בחזה שלי של ילד שמרגיש שפשוט אי אפשר לאהוב אותו.

הילדות שלי מעולם לא נגמרה

עכשיו, אני רואה בהסתכלות פנימה שהילדות שלי מעולם לא נגמרה.
לפעמים אני מסתכל על אדם כמו על עץ. כמו שעץ מוסיף עוד ועוד טבעות כל שנה והטבעות הפנימיות מהשנים הראשונות שלו תמיד נשארות הכי מרכזיות ולא נעלמות, כך גם חוויות הילדות נשארות תמיד הכי קרובות לייבנו ומשפיעות על כל התנהלות שלנו בעולם הפנימי והחיצוני.

ההבדל שאני מדבר עליו, הוא התייחסות לאותן חוויות ילדיות במציאות בהווה ולא כמשהו שצריך לנתח בזמן עבר.

כי מכל בחינה מעשית, הילדות ממשיכה להתקיים בי כל הזמן בצורת הרגשה. אותו פצע רגשי עמוק שנפער בי בילדות המוקדמת, הפך להיות מציאות גופנית-רגשית כמעט קבועה שגואה בי בגלים בהווה ומהווה קרקע פוריה לחרדה ולחץ נפשי אבל רק בתנאי שאני משקר לעצמי ומנסה להתנתק מאותה ההרגשה שבשפטות מספרת לי שוב ושוב שאני זקוק לאהבה.

ומה שכואב באמת הוא הנסיון הכמעט אוטומטי להתנתק ולהתנער מאותו כאב ילדות, מאותן שכבות פנימיות.
כמו גל של לחץ וחרדה שעולה מכיוון החזה אל הראש ומוליד עוד רעיונות, מחשבות, תנועות נפשיות לעבר משהו שאי אפשר לאחוז בו, אבל כמו אדם שטובע שמנסה להאחוז בשארית כוחותיו בגלגל הצלה דמיוני, הוא מרגיש שהוא פשוט חייב לנסות, כי כל אפשרות אחרת מפחידה מידי.

הנסיון הכל כך מתסכל ומעייף לאחוז במשהו דמיוני כדי לא להרגיש את הכאב הרגשי של אדם שמרגיש שאי אפשר לאהוב אותו באמת, הוא מקור הסבל שאני חווה בצורת חרדה ולחץ נפשי.
הוא מייצר בי עצבות כרונית, תחושה של החמצה, בדידות ופספוס.

לחץ נפשי וחרדה – איך לרפא את המקור שלהן?

אז מה אפשר לעשות? איך לרפא את המקום הכל כך כואב הזה כשכל מה שאנחנו יודעים לעשות זה לברוח ממנו לעוד ועוד סיפורים דמיוניים, הסברים, תאוריות, האשמות, פנטזיות ומחשבות אחרות כדי חלילה לא להרגיש אותו?

היום כשהקשבתי לעצמי, הרגשתי רצון עמוק לרפא את הכאב הזה, להתאחד עם עצמי ברבדים העמוקים ביותר ולאחות את הקרע הזה ביני לבין עצמי.
חשבתי לעצמי – מה הדבר הכי אוהב שאני יכול לומר לעצמי במצב כזה?

לפני זמן מה, גיליתי שזה מאוד מרפא לדבר לעצמי (והרי כולנו מדברים לעצמנו כל הזמן במחשבות שלנו) באופן שיוצר תחושת אמון ובטחון מחודשת.
אמרתי לעצמי שאני מאמין לגמרי לתחושת הכאב שלי, שאני בוטח לבכאב הזה ובחוכמה העמוקה שבו, שהוא חיוני, אמיתי ומבטא צורך אמיתי שלי.

אבל הפעם כל מה שאמרתי פשוט לא עבד.
זה לא הרגיש אמיתי, לא הרגיש נעים.
זה לא שיפר את ההרגשה שלי והרגיש יותר כמו נסיון מניפולטיבי ליצור בטחון על ידי השתקת הפחדים שלי.

כנות, זו מילת המפתח לריפוי פנימי אמיתי.
שאלתי את עצמי – אז מהי הכנות הכי עמוק שלי עכשיו?
אחרי כמה רגעים של הקשבה לעצמי, זה היה ברור.
האמת הפשוטה היא שאני לא בוטח ולא מאמין ויותר מזה, אני פוחד, נרתע וסולד מהכאב שלי.

כל כך פוחד שאני מנסה כל טריק, מחשבה או פעולה שתסיח את דעתי מהכאב הזה.
אז הודיתי.
הודיתי בפני עצמי שאני פשוט מת לברוח, מת לסלק את הכאב הזה ולהפסיק להרגיש אותו.
הודיתי שאני מוכן להתפס בכל דבר חיצוני, בכל אדם, ארוע או סיפור כדי להסיח את דעתי מהכאב הבלתי אפשרי הזה.

הוידוי הפשוט הזה בפני עצמי, אפשר לי להרגע.
משהו בי נשם לרווחה ורכות חדשה התפשטה בי. יכלתי להרגיש שוב את התמימות, הפשטות והשלווה של ילד.
ילד שמרגיש כאב, ילד רגיש, ילד חי, ילד שמרגיש אהוב, ילד שיש בו שמחה והודיה עמוקה ובלתי מוסברת, ילד שליבו הולך ונפתח אל החיים.
אהבה עצמית חוזרת להזין, להרגיש ולהרפות אותי כל פעם מחדש.