אני כועס ופוחד, מה עושים? ההתבוננות עמוקה על כעס ופחד

כדי להבין מה עושים עם כעס ופחד, כדאי לדעתי קודם להבין אותם, להבין מה קורה לנו כשאנחנו פוחדים וכועסים.
כעס ופחד הם רגשות טבעיים אבל לרוב, נראה שהם אשמים בסבל שלנו, שהם עצמם הסבל שלנו.

במשך רוב חיי האשמתי את הפחד שלי באכזבות, בתקיעות, בשקרים שסיפרתי, בהתנהגות המניפולטיבית שלי, בחוסר הבטחון שלי, בחלומות שלא מימשתי, בהתפשרות על מה שאני באמת אוהב לטובת מה ש"בטוח" ובמה שלא העזתי לעשות.
את הכעס האשמתי בחוסר שקט שלי, במתח שלי, בקשיים שחוויתי במערכות היחסים שלי ובתחושות הלחץ והחרדה שליווי אותי רוב חיי.

ממה שראיתי עד כה, נראה שנוצר מצב מעניין – במצב הנורמלי (הרגיל) והיומיומי, נראה שאנחנו פוחדים מהכעס שלנו וכועסים על הפחד שלנו במידה כזו או אחרת.
ואם לשפוט לפי מה שגיליתי בתוכי ובהרבה מקרים של אנשים שליוויתי באופן אישי, המעגל של פחד מהכעס וכעס על הפחד, מוביל לעיתים קרובות לתחושות של תסכול, חוסר אונים והתנהגות אימפולסיבית, התפרצויות או הסתגרות וניתוק רגשי.
והאמת היא שזה לא מפתיע, זה באמת מתסכל, כואב וקשה לחיות בתחושה של מאבק פנימי בין שני רגשות כל כך עוצמתיים – כעס ופחד.

האם כעס ופחד הם באמת האויבים שלנו? האם הם אלה שמגבילים אותנו וגורמים לנו סבל?

סיפור על כלב

כדי להמחיש את הדמיון וההבדל בין פחד לכעס, הנה סיפור על כלב שהולך ברחוב.

דמיינו לכם כלב ממוצע הולך ברחוב כשלפתע מזנק עליו פינצ'ר קטן ועצבני ומנסה לנשוך אותו.
מה לדעתכם תהיה התגובה של הכלב?
רוב הסיכויים שזו תהיה תגובה של כעס: הכלב ינבח, יתקוף, ינשך וינסה להבריח או אפילו להרוג את התוקף הקטן.

עכשיו דמיינו תסריט אחר: הפעם אותו כלב הולך ברחוב כשלפתע מגיח לעברו נמר.
הפעם תגובת הכלב תהיה כנראה שונה לגמרי ובמקום כעס ותוקפנות, הכלב יגיב בפחד ויברח כל עוד נפשו בו.
(ייתכן כמובן שלאחר זמן מה, אם הכלב יפגוש את חבריו הכלבים ויספר להם על המקרה הנורא עם הנמר, הוא יכעס ויאמר להם משהו כמו "הנמר הזה… אם הייתי תופס אותו עכשיו הייתי מראה לו מה זה…" אבל בפועל, מה שהכלב ירגיש בפנים הוא פחד גדול).

מה בעצם קרה כאן?
בשני המקרים הכלב חש באיום מסויים על חייו, בשני המקרים הוא הרגיש פחד ראשוני. בשני המקרים אם לא היה מגיב הוא היה נהרג בין אם בשיני הפינצ'ר או בשיני הנמר ועם זאת, התגובה הרגשית והמעשית של הכלב בסופו של דבר הייתה שונה בשני המקרים.

התגובה הראשונית ביותר מול כל איום בחיים, היא פחד. זהו הרגש שמתריע על סכנה.
אחרי שנבהלנו, אנחנו מבצעים הערכה מהירה של המצב (לפעמים היא לוקחת שבריר שניה) ואז הפחד יכול להמשיך להיות פחד או להפוך לכעס. תלוי איך נתפס בעיניינו האיום.

כעס ופחד, שניהם מנגנוני הגנה שהתפתחו באופן טבעי כדי לעזור לנו להתמודד עם סכנה קיומית. כלומר, מדובר בנגנוני השרדות טבעיים שמספקים לנו אדרנלין ואנרגיה כדי להתמודד טוב יותר עם מצבי סכנה.

זה יכול להשמע קצת מוזר בהתחלה אבל חשוב לי להדגיש שאנחנו חשים פחד או כעס רק כמשהו בנו מרגיש מאויים. אפילו אם נראה על פני השטח שאין סכנה, שאין מה לפחד או לכעוס, אנחנו פוחדים או כועסים רק כשיש בנו תחושה פנימית של סכנה.

לפעמים רגשות של כעס ופחד יכולים להתחלף במהירות מכיוון שהמקור שלהם הוא אותו דחף בסיסי לשרוד ולחיות והבחירה הלא מודעת אם להגיב בפחד או בכעס בסיטואציה מסויימת נובעת רק מפרשנות מנטלית שניתנת בשבריר שניה.

אם האיום נתפס כחלש יותר מאתנו ובר התמודדות (כמו פינצ'ר או יתוש), התגובה הרגשית תהיה בעיקר כעס ואם האיום נתפס כחזק יותר (כמו נמר או אדם חמוש שמאיים עלינו), התגובה הרגשית תהיה בעיקר פחד.

מתי אנו חווים פחד או כעס?

לפעמים זה לא כל כך קל לראות שמה שמכעיס או מפחיד אותנו נתפס במקום כלשהו בתוכנו כאיום קיומי. למשל כשאנחנו מגיבים בפחד או כעס על התנהגות מסויימות של בן או בת הזוג, אדם ברחוב, נהג בכביש או פשוט כשדברים לא הולכים כפי שרצינו.
עם זאת, שכדי לחוש פחד או כעס אנו חייבים להרגיש מידה מסויימת של איום ואנחנו חשים איום רק משני מצבים – מוות או כאב פיזי או רגשי.

כאב פיזי הוא ברור אבל כאב רגשי נוטה להיות קצת יותר מסתורי. כאב רגשי הוא כאב של נטישה, כאב שאנו חשים כשלא מעריכים אותנו, כשעוזבים אותנו, כשדוחים אותנו, כמשדרים לנו שמי שאנחנו זה לא ראוי לאהבה, לקרבה, לאישור, לכבוד או ליחס אוהב כלשהו.

במשך מיליוני שנות אבולוציה אנושית, המנגנונים הטבעיים של כעס ופחד שקיימים בכל בעל חיים, היו גורמים חשובים להתפתחות החיים ולעצם קיומנו כאן כיום.

מכיוון שרגשות של כעס ופחד הם מנגנונים שצורכים הרבה אנרגיה, הברירה הטבעית "דאגה" לכך שהם יופעלו רק במצבים הכרחיים. אלה הם מצבים שבהם חיינו או חיי אלה שתומכים בנו או חיי ילדנו נמצאים בסכנה ישירה או עקיפה או שאנו עומדים לספוג כאב חזק.

מה שנשאר כדי להשלים את התמונה הוא לברר למה לעיתים כל כך קרובות אנו מפרשים מצבים בחיינו כסכנה ומגיבים בפחד וכעס.

אהבה היא צורך הישרדותי

יש לי וידוי קצת מביך. במשך רוב חיי הייתי בן אדם עצבני. אפשר לומר "פיוז קצר". הייתי מגיע למצבים של כעס ותסכול קיצוני לעיתים קרובות ולפעמים מסיבות שאפילו אני לא הבנתי אותן או שלא ראיתי בהן הצדקה אמיתי לכעוס.
הרגשתי מבוכה ואשמה על התגובות הכועסות והזועמות שלי שלא אחת פגעו והרחיקו ממני אנשים שאהבתי ולא פעם כעסתי על עצמי שאני כל כך כועס.

כמובן שניתחתי את המצב אלפי פעמים וקישרתי את ההתנהגות שלי למה שלמדתי בבית בילדות ולאופן שהתייחסו אלי כשהייתי ילד, אבל בפנים הרגשתי שיש אמת פשוטה שאני פשוט לא רואה, כאילו לא נוגע בנקודה עצמה, במה שבאמת מפעיל אותי לכעוס כל כך.

לקח לי הרבה שנים לגלות ולהתחיל לשים לב באמת למשהו מאוד רגיש, פגיע ונזקק לאהבה שהיה קיים בתוכי תמיד ושמתוך נסיון להגן עליו מפגיעה כעסתי וזעמתי שוב ושוב.

אני נעזר לעיתים בהסתכלות האבולוציונית כי היא עוזרת לי להבין קצת יותר לעומק את עצמי, את הצרכים שלי ואת מה שמפעיל אותי.

התקופה המודרנית שבה אנחנו חיים היא קצרה מאוד יחסית למשך קיום המין האנושי על פני כדור הארץ. לאורך מיליוני שנות האבולוציה של המין האנושי, ההשרדות שלנו הייתה תלויה לחלוטין במעגל המשפחתי ובמעגל השבטי (חברתי). ללא תמיכה של המעגל המשפחתי והשבטי, לא היה לאדם בודד סיכוי לשרוד אל מול איתני הטבע, חיות הטרף ושאר הסכנות שהיו מנת חלקנו משחר הימים.
לכן זה טבעי שהצורך באישור, קבלה ותמיכה של המעגל המשפחתי והשבטי (החברתי) נמצא בבסיס ההתנהגות האנושית.

המושג "אהבה" הוא משג רחב מאוד הכולל בתוכו היבטים רבים ובינהם הקשבה, אישור, תמיכה, כנות, אהדה, אמפטיה וחברות.
כילדים, התלות שלנו בהורים הייתה מוחלטת והיינו זקוקים לגמרי לתחושה שאנו "אהובים" על ידי ההורים או במילים אחרות, לחוש שההורים מקבלים אותנו, דואגים לנו ומעניקים לנו אישור, בטחון ותמיכה.

כשגדלנו, גילינו את אותו צורך באהבה מהחברה שלנו (השבט). הבסיס לאותו צורך עצום באהבה מההורים ומהחברה הוא הדחף ההשרדותי הקדום שהביא אותנו אל נקודת הזמן בה אנו נמצאים בהווה דרך מיליוני שנות אבולוציה. הצורך ההישרדותי הזה מקודד בגנים שלנו ולכן הצורך שלנו להרגיש שייכים, מקובלים, אהובים ורצויים בחברה הוא עצום וטבעי כאחד.

איך כל זה מתחבר לנושא של כעס ופחד?
פחד וכעס הם מנגנוני הגנה טבעיים שמופעלים המצב של איום והצורך באהבה הוא צורך קיומי והישרדותי מבחינת התת מודע שלנו ולכן רוב הזמן, אנו מגיבים בכעס ובפחד אל מול מצבים בהם אנו מפרשים את המצב כחוסר באהבה ולא בהכרח אל מול סכנה קיומית ברורה ומיידית.

כל כך הרבה פעמים התעצבנתי וכעסתי כשמישהו פשוט לא הבין אותי. אני הסברתי והצד השני לא הבין. הוא לא עשה את זה בכוונה, לא עשה את זה נגדי. ובכל זאת, אני נעלבתי וכעסתי והתעצבנתי ולא פעם נתתי לאנשים להרגיש את זה.

היום במבט לאחור זה נראה עצוב וכואב מאוד כי אני רואה שמה שהפעיל אותי הייתה התפיסה שאם מישהו לא מבין אותי, הוא כנראה לא אוהב אותי, לא אכפת לו ממני.
למרות שעל פני השטח נראה שאין בזה הגיון, בשיחה העמוקה שלי עם עצמי ראיתי שזה מה שקורה וזה קרה כי מאז שהייתי ילד, הרגשתי שלא מבינים אותי, נסגרתי והרגשתי מאויים מאוד מהמצב הזה.

הכל מתחיל בילדות וממשיך גם היום

בילדות היינו תלויים לחלוטין בהורים וביכולת שלהם להעניק לנו אהבה בצורת הזנה, מגע, מילוי הצרכים שלנו, יחס אוהב, הקשבה, בטחון ותמיכה.
במידה כזו או אחרת נראה שכולנו חווינו חוסר באהבה בילדות (אפילו שההורים שלנו אהבו אותנו, כי מסתבר שאין הורים מושלמים) ולמדנו שאהבה, אישור ובטחון ניתנים רק בתנאים מסויימים (בעקבות התנהגות מסויימת, הצגת הישגים, הדחקת רגשות מסויימים או הבלטת רגשות אחרים) ורק בזמנים מסויימים, אם בכלל.

התוצאה של חוסר באהבה בילדות יחד עם התניות על מתן אהבה ואישורים והעובדה שכיום אנו מנותקים מהאווירה השבטית המוגנת שאליה הורגלנו במשך מיליוני שנים, היא תחושת איום קיומי בכל מצב שמזכיר לנו את האפשרות שלא נקבל אהבה מההורים שהפכו מבחינתנו להיות החברה שאנו חיים בה.

תחושת האיום הקיומי מציתה בנו בכל פעם מחדש את הפחד והכעס. לעיתים קרובות אנו לא מודעים למנגנון הזה וחשים תסכול אדיר אל מול הפחד והכעס שלנו שמתעוררים לכאורה ללא כל סיבה "הגיונית" או מוצדקת.

הסיבה ההגיונית שאני רואה לכך שאותן התניות ילדיות ממשיכות לנהל אותנו במשך החיים היא שאנו ממשיכים להגיב בהתגוננות מתוך דחף, מתוך אינסטיקט שפיתחנו והוא הנסיון להגן על עצמנו מפני חוסר באהבה.

אני מכיר את ההתגוננות הזו כל כך טוב בעצמי. אני עובר איתה מסע של חיים שלמים. גם כיום אני מגלה עוד ועוד רבדים עדינים ועמוקים של אותה התגוננות ילדית כואבת ולומד לתת מקום לרגשות שלי, לפגיעות ולרגישות שלי ולבטא את עצמי בכנות ונראה שזה מסע שתמיד ממשיך ומעמיק.

דוגמה מהחיים

ניקח לדוגמה מצב שבו אדם שמאחר לפגישה חשובה צופר בכעס על רכב שנוסע "לאט מידי" לפניו (כן, מביך להודות אבל גם זה קרה לי לא פעם).
הכעס שהאדם חש הוא תוצאה של מחשבה על כך שהוא יאחר לפגישה חשובה ושבעקבות האיחור הוא ייתפס בעיני עצמו כ"לא מספיק אחראי", ירגיש אשמה ומבוכה ויותר מזה, בילדות אותו אדם (כמוני) בוודאי למד שלהיות "לא מספיק אחראי" ולאחר לפגישה מוביל ליחס ביקורתי, מאשים ומגנה מצד ההורים.

התפקיד האמיתי של הכעס במקרה זה הוא להתריע בפני אותו אדם על הסכנה הקיומית שכרורכה בהעדר אהבה מהוריו עקב היותו "לא מספיק אחראי" אך מכיוון שהאדם שבדוגמא לא פגוש את הכעס שלו באופן מודע ומקשיב לו (ולפעמים זה באמת מאוד קשה להקשיב לעצמנו כשאנחנו כועסים), הוא מנסה להפטר ממנו בכך שהוא מאשים גורם אחר (ההוא שנוסע "לאט מידי") בקושי שהוא חש.
כמובן שכל זה קורה באופן לא מודע (על פני השטח יש בעיקר כעס, תסכול, אשמה ולרוב גם כמה קללות עסיסיות) ומוביל להרבה מתח וסבל.

הדחקה מחמירה את המצב

לעיתים קרובות בעידוד החברה, אנו נוטים לפתח סלידה, דחייה והדחקה כלפי הפחד והכעס שלנו. מה שמעודד את המצב המכאיב ביחס לרגשות של פחד וכעס הן התפיסות דתיות, מוסריות ו"רוחניות" שמציגות את הפחד והכעס כרגשות "שליליים" ושמשדרות את המסר שפחד וכעס הם רגשות "מזיקים" שצריך "להשתחרר" מהם, "להתעלות מעליהם" או "להתגבר עליהם".

הגינוי הזה בעצם מעצים את הפחד ומוביל לכך שאנו פוחדים אפילו להודות בקיומם של הרגשות האלה כדי לא להתפס כ"טיפשים", "חלשים" או "חסרי שליטה עצמית".
במילים אחרות, מה שגורם לנו לקונפליקט פנימי תמידי עם רגשות הפחד והכעס הוא פחד עמוק יותר מגינוי וחוסר קבלה מצד החברה.

כשאנחנו מדחיקים באופן כרוני רגשות של כעס ופחד נוצר בנו אפקט "סיר הלחץ הרגשי". מכיוון שפחד וכעס הם רגשות הישרדותיים עוצמתיים, הדחקה של רגשות אלה מובילה למתח נפשי הולך וגובר שיכול בסופו של דבר למצוא פורקן טבעי בצורת התקפי חרדה, התקפי זעם והתנהגות אימפולסיבית, אובססיבית ולא מאוזנת.

הכאב הוא כח מרפא

אם נסכם לרגע שפחד וכעס אינם אויבים שלנו אלא רגשות הישרדותיים, טבעיים וחיוניים ושכל ניסיון שלנו "להתגבר", "להתעלות" עליהם בכח או להדחיק אותם נובע בעצמו מפחד עמוק יותר, השאלה המתבקשת היא: איך יוצאים מזה? איך מפסיקים את הסבל?

התשובה הקצרה שאני רואה היא שיוצאים מזה על ידי כך שמסכימים להרגיש את הכאב הפנימי שלנו.

שמתי לב שיש מבנה שכבתי שחוזר על עצמו אצלי ואצל הרבה אנשים.

השכבה החיצונית ביותר לרוב היא סוג של "אדישות", "אפטיות" או נסיון לשדר ש"הכל בסדר אצלי".
מעין מסיכה שאנחנו לובשים כלפי חוץ.
מתחת לשכבה הזו יש הרבה פעמים כעס כגדול שנשאר קבור ומתפרץ מידי פעם כשיש לו הזדמנות אבל מתחת לכעס יש פחד.

הכעס הרבה פעמים הוא נסיון לא להראות את הפחד שנמצא מתחתיו כי הפחד נתפס כ"חולשה", הפחד הוא פגיע, הוא רגיש, הוא חשוף וזה מפחיד לחשוף את הפחד אז הרבה פעמים הכעס בא להסתיר או להגן על הפחד שמתחתיו.

והפחד, גם הוא מגונן על משהו, על כאב פנימי עמוק. כאב פנימי שמקורו כנראה בילדות. כאב של ילד או ילדה שמרגישים נטושים, שאי אפשר לאהוב אותם באמת, שהם לבד, שלא קיבלו יחס רגיש, קשוב ובאמת מבין גם אם לא באשמת ההורים שניסו לעשות את הטוב ביותר שיכלו (הרבה פעמים קשה לנו להודות שההורים שלנו לא היו מושלמים או לא נתנו לנו את האהבה שהיינו צריכים בילדות כי זה מרגיש מפחיד או "לא בסדר" להודות בזה).

הכאב הזה שנמצא מתחת לפחד שמתחת לכעס שמתחת להעמדת הפנים ש"הכל בסדר" הוא בעיניי הריפוי.

להסכים לכאוב את הכאב העמוק הזה, זה מה שמשחרר אותי מהזעם הכרוני שגרם לי לכל כך הרבה סבל בחיים.

להסכים לכאוב את הכאב העמוק הזה, זו חוויה מאוד מטהרת, מאוד משחררת, מאוד מחברת ומאוד נעימה בסופו של דבר וזה לוקח מסע של הכרה ואהבה עצמית כדי לאט לאט להרפות את המגננה של מסכת ה"הכל בסדר", לפגוש את הכעס שמתחת, להקשיב לכאב ולזעקה שבלב הכעס הזה ולגלות את הפחד והרגישות שמאפשרים לפגוש את הכאב העמוק שלנו ולתת לו לשחרר את הריפוי הפנימי העצום שנמצא בפנים במשך שנים.