איך להנות מהחיים – לשבת בכס המלכות הפנימי

להנות מהחיים – מה זה אומר?
האם זה אומר להיות חזק? להיות אחד שהכל בסדר אצלו? להיות האיש הגדול יותר? להיות זה שתומך ומקשיב? להיות זה שלא דואג ולא פוחד? להיות זה שיודע להיות שם כשצריך?

מאז שהייתי ילד מאוד רציתי להנות מהחיים אבל למדתי מגיל צעיר מאוד שהחיים הם מאבק ושאני חייב להיותחזק ולהלחם.
בגלל מה שלמדתי, פחדתי להודות ברגישות שלי ולכן בלי לשים לב, שמתי את עצמי שוב ושוב בתפקידים של "החזק", "הבסדר", "זה שיודע" ועוד.

הייתי חולה באסטמה קשה והייתי חייב להלחם כדי לנשום כבר מגיל שנה.
אמא שלי הייתה אומרת לי להיות חזק, הרגשתי שאני חייב להיות חזק, הרגשתי שהפעולה הבסיסית ביותר שלי – נשימה, היא כבר מאבק, התגברות, התעלות על הקושי.
למדתי שאני צריך תמיד להיות חזק יותר בשביל לחיות, בשביל אמא. חשבתי שרק כך אוכל להנות מהחיים.

שם זה נתמע בי, אבל לא רק שם

בכל מה שראיתי סביבי ראיתי את הדרישה הזו להיות החזק יותר, החכם יותר, המאופק יותר, העירני יותר, ה"גדול" יותר. להיות כזה כדי להנות מהחיים, כדי להיות ראוי להערכה, לאישור, לבטחון בסיסי.
ושנים ששמתי את עצמי בתפקידים האלה בלי לשים לב בכלל.

תמיד הייתי מנסה להיות זה שמקשיב למי שקשה, תמיד עם עצות "חכמות".
ואני? אה…אני בסדר גמור…ומה איתך?

ובפנים הר געש של כאב, של כעס, של מועקה, השפלה, חוסר בטחון.
אבל אף אחד לא יודע, אף אחד לא רואה.
מרוב שמיצבתי את עצמי כ"אני בסדר, לי אין בעיות", אנשים חשבו שאני אדיש, ששום דבר לא מזיז לי באמת, שאני אדם מאוד "רוחני" ומאוד יציב.

אבל בפנים הרגשתי הרי געש, עוצמות רגשיות אדירות שלא קיבלו ביטוי ישיר ועלו על גדותיהן באינסוף ביטויים של כעס, התפרצויות זעם, תסכול, טירוף, בריחה, התמכרות.

כשהייתי בן שנה וחצי סבא וסבתא שלי לקחו אותי לגור בכפר נופש מחוץ לעיר כדי שיהיה לי אוויר נקי לנשום ואני הרגשתי שאמא שלי נטשה אותי.
נסגרתי כמו בונקר. הכל נסגר בי, הלב התכווץ ולא הסכים לתת אמון יותר באף אדם.

כשאמא שלי הייתה באה לבקר אותי אחת לכמה שבועות, לא הייתי מגיב מייד. הייתי נשאר מאופק, מרוסן.
למדתי לא להפגין רגש, לא להפגין צורך, לא להפגין שום דבר שיכול להפגע, שיכול להיענות בחוסר מענה.
זה כואב מדי, אז כדי להנות מהחיים ולו במעט, כדאי שלא אפתח את הלב.

זה הולך איתי גם היום

ביחסים שלי עם בת הזוג שלי, עם החברים שלי, מאוד טבעי לי קודם כל להיות "בסדר", לא להפגין רגש, לא לתת ביטוי לדבר הבלתי נשלט והפגיע הזה שכל כך קל להדחיק ולהתעלם ממנו.
לשים את עצמי בתפקיד ה"מטפל", ה"נותן עצה", ה"תומך" וה"קשוב".
ורק אחר כך לבדוק מה וכמה אני רוצה לשתף ולגלות כמה כואב לי וכמה אני זקוק בעצמי לאהבה.

יש אנשים שקוראים לזה "אגו", אני קורא לזה פחד.
וכשאני שם לב אלי, אני לא מגיב מתוך אותו מנגנון של "אני בסדר" ומראה את מה שאני מרגיש באמת.

רוב חיי, בסתר תמיד הערצתי אנשים שהפגינו את האנושיות שלהם.
אנשים שהרשו לעצמם לבכות, לצחוק בטירוף, להתבלבל, להיות עייפים, להיות מגוחכים, "לא מדוייקים", לא מקפידים על ניסוח, על איות, על אסטטיקה.
חשבתי שהם נהנים מהחיים הרבה יותר ממני.

הערצתי את האומץ והאמון שיש להם בחיים ובו זמנית שנאתי אותם ולא הבנתי איך מישהו יכול בכלל לאהוב אותם? הרי אוהבים רק את מי שחכם, מי שבשליטה, מי שמקפיד להיות מדוייק, מי שמפגין תבונה ומודעות ברמות גבוהות ביותר.

אבל בפועל תמיד הרגשתי שאוהבים אותם הרבה יותר ממה שאוהבים אותי.
אותי מעריכים, אותי צריכים, אותם פשוט אוהבים.
זה כל כך כאב להרגיש את זה, זה לא כיף, לא נהנתי מזה בכלל.

כך הרגשתי רוב חיי.
כך הרגשתי לבד, שאני לא מבין את החיים ואת בני האדם.
וגם היום חלק מזה חי בי כשאני לא שם לב לעצמי. אני לומד לשים לב יותר ויותר והרבה בעזרת חברים ואנשים שמשקפים לי אותי בכנות.

עכשיו אני רואה את זה יותר ויותר

ועכשיו אני כאן כדי להראות שאני רגיש, שאני פגיע, שאני צריך שיקשיבו לי ויתעניינו בי, שאני מתבלבל, שאני טועה, שכואב לי, שאני זקוק להמון יחס אוהב, שאני מתבייש בעצמי ונבוך, שאני לא יודע איך לאהוב או להיות נוכח בכל רגע.

אני מרגיש שעכשיו אני מקשיב לעצמי יותר, מרשה לעצמי יותר לבקש, להפגין, להציב את הגבול שלי, להראות אותי באמת וזה רק הולך וגדל ואני לומד להנות מהחיים כמו שרציתי תמיד.

ודווקא בכנות שלי עם עצמי, בהכרה באנושיות שלי, אני מגלה את המקום הכי נעים שלי, את כס המלכות הפנימי שלי. המקום היחיד שבאמת נח לשבת בו. את המקום שממנו אני יכול להרגיש מוגן, נינוח ואוהב.
המקום שבו יש לי אותי, יש לי הכי הרבה מה לתת.

כל החיים לא הבנתי איך אנשים מרשים לעצמם להיות כאלה…אנושיים.
הרגשתי קפוא והתנהלתי מתוך פחד עמוק ותת מודע שסיפר שחייבים להיות מאופקים ובשליטה על רגשות ועל ההפגנה שלהם.
היו תקופות שבתור ילד ממש חלמתי להיות רובוט (הסרט "שליחות קטלנית 2" עם ארנולד שוורצנגר מאוד השפיע עלי בגיל 11…).

ועכשיו אני רוצה להיות כזה…לגמרי אנושי, טפשי, לא יודע, לא שולט, מבקש, זקוק, מראה את עצמי כמו שאני.

זה לא אומר להשליך את עצמי על אחרים.
זה לא אומר לדרוש דבר ממישהו אחר בכח.
זה אומר להרשות לי סוף סוף לנוח בתוך האנושית שלי.
זה אומר לגמרי להגן על עצמי והצרכים שלי.
זה אומר לא לנטוש יותר את הילד הרגיש והפגיע בי לטובת רושם מאופק, שולט בעצמו או "בסדר".
זה אומר לקבל את מה שיש לי לקבל ולתת את מה שיש לי לתת.

זה אומר פשוט להיות הילד שתמיד הייתי מתחת לשכבות הנוקשות, הכבדות, הקפואות, המאובנות והלגמרי פגיעות, כאובות ורגישות של הדפוס העוצמתי וההשרדותי הזה שחי בגופי, בנשמתי, בליבי ובנשימתי.

"להיות נכון ודרוך, להיות בהיר וחד-משמעי תמיד, פירושו להיות נתון בכבלים ובעול ברזל"
– משפט זן ישן מתוך הספר הנפלא של יעקב רז "שיחות מטורפות מעשי זן".

עוד סיפור אמיתי

יש לי מטופלת (אני לא אוהב את המילה הזו אבל לא בא לי להתחכם עם הגדרות אחרות) ששיתפה אותי ברגע מדהים מהשבוע האחרון.

היא סיפרה לי שאחרי עשרות שנים של ריצוי, של דחיית הצרכים שלה לטובת צרכי אחרים, של ביטול עצמי ודיכוי עצמי היא סוף סוף העזה להציב גבול.
אחרי ששנים שמה את עצמה שוב ושוב במקום מבוטל, נפגע, מרוקן מאהבה, אחרי שנים של ספיגת אלימות מבני זוג, מסובבים, אחרי שנים של ביקורת עצמית נוקשה והתעלמות מכאיבה מהלב, היא הצליחה להציב גבול מול הילדים שלה.

הילדים שלה שהורגלו לראות בה מעין משרתת, מישהי שצריכה תמיד לבטל את עצמה מולם, מול הדרישות שלהם.
והנה מתוך התהליך הזה של הקשבה ואהבה לעצמה היא סוף סוף העיזה להציב גבול, לעמוד על שלה ולא להענות לדרישות הכוחניות.

ולמרות שהמצב יצר מרמרור, כעס והאשמות מצד ילדיה, היא הרגישה לגמרי שלמה ונינוחה בתוך עצמה.
היא הרגישה שלראשונה היא מחייכת, שהילדה שבה זורחת מחדש, שהאור חוזר להאיר מבפנים.
היא הרגישה שלווה גדולה ובטחון ביכולת שלה להיות קשובה ואוהבת עם עצמה.

לי זה היה מאוד מורגש שממקום כזה, גם אם עורר כעס וזעם מצד הילדים, יש לה יכולת לתת ולאהוב הרבה יותר.
ושגם עבור ילדיה זו מתנה גדולה לקבל אמא שלא מבטלת את עצמה, שמציבה גבול ומראה שהיא בן אדם, שהיא זקוקה לאהבה, שהיא לא זורקת את עצמה הצידה.

כשהקשבנו ללב שלה ביחד, גילינו את אותה תבנית או אמונה מוכרת: כדי להינות חייבים לסבול.

כדי להנות מהחיים חייבים לסבול?

למה זה שם? למה האמונה הבסיסית הזו חייה בנו?
זוהי בעצם תבנית הריצוי שלנו.
הרי כולנו למדנו שצריך לוותר על מה שנעים לנו כדי לרצות מישהו אחר.
רק על ידי הסבל שבביטול העצמי, בהקרבה ובהתעלמות מהרגשות והצרכים שלנו (כמו למשל הצורך בביטוי עצמי, באהבה, בחופש), נוכל להשיג את הבטחון (לכאורה) שבאישור מצד אחרים ובעיקר מההורים.

וכך מושרשת בנו האמונה הזו שחייבים לסבול כדי להינות.
חייבים להקריב משהו כדי לקבל משהו.
חייבים לחיות כדי לרצות אחרים ורק כל נוכל לקבל את האישור והבטחון שאנו כל כך זקוקים לו.

זו תבנית כל כך עמוקה, כל כך בסיסית.
כל כך כואבת.

וזה עובד גם לצד השני.
בכל פעם שמשהו נעים קורה לי, אני מייד פוחד שהנה תיכף זה יגמר, תיכף יקרה משהו מכאיב.
הרי לא יכול להיות סתם ככה נעים ואוהב לא?
חייב להיות קטצ'…חייב לקרות משהו לא נעים, אחרת איך "הרווחתי" את הטוב הזה?
טוב מרוויחים רק על ידי סבל לא?

ופה אגב נולדות גם האמונות ה"תפלות" כמו "לא לפתוח פה לשטן…" או "עין הרע". הרי זו שוב אותה מחשבה ש"אין טוב בלי רע, אז אם טוב לי…עדיף שלא יגלו, שלא יעשו לי "עין הרע"…כי הרי הטוב הוא כל כך חמקמק והרע…הוא שופע.

זה לא מפתיע שכל האמונות האלה מושרשות בי.
זה לא מפתיע כי שמעתי אלפי פעמים בתור ילד כמה אני רע, לא בסדר, כמה אני לא משקיע ולא מכבד ולא מתאמץ להיות מזוייף, מאופק רגשית, חסום, צבוע כמו שצריך להיות.

זה לא מפתיע כי לא הרגשתי בתור ילד שיש בכלל מקום לרגשות שלי, לפחד, לכאב, לעצבות העמוקה.
זה לא מפתיע כי הואשמתי ללא הרף בכל הרוע והתסכול והזעם והכאב שאבא שלי חווה.

אז זה שם, כל האמונות האלה, כל התבניות האלה שהן כמו שלד שעליו מולבשים כל דפוסי החשיבה והרגש שלי.
הן שם, בגוף, בנשימה, בחוויה.

וכשהקשבנו ביחד לכיווץ הכואב הזה בנשימה, גם אני וגם המטופלת שלי עברנו שינוי, ראינו שלא צריך לעשות עם זה כלום.
פשוט הודינו בכנות שאנחנו לא יודעים מה זה, לא מבינים מה לעשות ושאלנו את עצמנו לעומק – מה באמת לא נעים כאן?

ומתוך הקשבה כנה וחסרת מאמץ ראינו שכל מה שלא נעים לגבי האמונות האלה, היה הנסיון לשנות אותן, היה חוסר ההקשבה להן.

וכשפשוט הקשבנו, פשוט אפשרנו לנו להיות כאלה, הכיווץ בבטן הפך לילד חמוד שרק מבקש אהבה ובכלל לא מפריע.
אפשר היה ממש להרגיש את המתיקות שלו…איזה ילד מתוק, איזו ילדה מתוקה חייה בתוכנו בדמות כל מה שכואב לנו.

לנוח בכס המלכות הפנימי זה להתחיל לחיות בשביל עצמי ולא בשביל אחרים. זה מתחיל בהכרה כנה ואוהבת בכך שכיום אני מתנהל מתוך תבנית, מתוך דפוס נפשי עמוק ומבוהל של ריצוי וביטול עצמי.

הקשבה כנה ואוהבת למקום העמוק הזה, מאפשרת לו להתרכך, להפתח ולנוח ולי להתאחד עם עצמי ולהיות ערוץ פתוח של אהבה ששופעת כלפי אחרים.
אהבה שלא באה מתוך מתח, מאמץ או הקרבה עצמית.
אהבה שהיא הטבע שלי, שלנו, של כולנו.
אהבה ששופעת ללא הפרעה מתוך היחס הקשוב והכן שלנו כלפי המקומות הרגישים ביותר והפוחדים ביותר שבנו ומאפשרת לנו להנות מהחיים באופן טבעי, מתפתח ומעניין.