אהבת אמת מאפשרת לנו (להרגיש) הכל

איך יודעים שיש חוסר באהבת אמת?

כשיש הרבה תחושות של "אסור" ו"צריך" ו"חייב" בחיים שלנו, זוהי הקריאה הפנימית האוהבת שלנו לשים לב לעצמנו ולהתעורר. לשים לב שחסרה לנו תחושה של אהבה. לא מחשבות או רעיונות על אהבה, אלא הרגשה מוחשית של אהבה.
הרבה מערכות יחסים שאנחנו קוראים להן "אוהבות", מבוססות על הכחשה, על בריחה מעצמנו מתוך פחד לא מודע, על התעלמות מהרגשות שלנו ונסיון נואש לשרוד ולקבל אישור מההורים (גם אם אלה ההורים שאנו מדמיינים כיום בראש שלנו) ומהסביבה, בלי להקשיב או להבין את הצרכים שלנו לעומק באמת.
הרי זה כל כך קל להסחף, לתפוס משהו ש"עובד" ולאחוז בו ורק לשכוח שיש בפנים משהו שפשוט לא שלם, לא נח, לא מתמלא.

וזה בסדר לראות שזה ככה.
זה בסדר לגלות פתאום שבעצם אני לא מרגיש אהוב.
שכל הזמן שבו אני מאשים את עצמי, מספר לעצמי שאני עדיין לא מספיק טוב, לא מספיק מתחשב, מוסרי, נחמד, חכם, אנושי, אוהב, בוגר או אחראי…שכל הזמן הזה פשוט לא הרגשתי מספיק אהוב וניסיתי לשנות את עצמי בכח כדי סוף סוף לנוח.
וכשאני אומר "אהוב", אני מתכוון קודם כל על ידי עצמי. על ידי עצמי שלא עצרתי להקשיב ולשים לב למה שכואב ולא נוח בפנים.

והנה, רק לראות את המקום הפנימי הזה עמוק בלב, עמוק בתוכי, שמחפש להרגיש אהוב בכל דרך אפשרית ונאחז בכל אישור או בטחון חיצוני, רק לראות אותו, רק להקשיב לו, זה כבר ריפוי עצום.
ההקשבה הזו לעצמי היא המנוחה, היא השיבה הביתה כמו מאלף שנים של סחרור, כאב ובלבול.
ובהקשבה, בלי מאמץ, אהבת אמת חוזרת ומתגלה לנו כי מאז ומעולם היא שם, היא כאן, היא אני, היא אתה, היא את.

הקשבה חסרת מאמץ והשיבה הביתה

בהקשבה חסרת מאמץ לעצמנו, לילדים שבנו, כל מה שדורש שינוי בתוכנו, משתנה מעצמו. הפחדים מתרככים, הבלבול מתפוגג, הנוקשות נמסה, העננים מתפזרים, החרדה נרגעת, העייפות משתחררת והשמחה זורחת.
כי השינוי הכי עמוק הוא ההסכמה להיות אני.

הסכמה להיות אני בכל דרך ובכל ביטוי רגשי שאני מרגיש. הסכמה שהיא לא רעיון. הסכמה שהיא לא מאמץ.
הסכמה שהיא כנות, שהיא הקשבה אלי, לעצמי, אל רגשותי, אל גופי, אל ליבי. הקשבה שהיא מנוחה, ככה, סתם, ממש עכשיו.
מה אני מרגיש עכשיו?

בסופו של דבר אהבה היא שלושה דברים פשוטים – הקשבה כנה לעצמנו ולרגשות שלנו, כנות שלנו מול עצמנו שהיא אישור לרגשות ולצרכים שלנו ונאמנות מעשית לצרכים שלנו.

שלושת הדברים האלה יוצרים אהבה שהיא מורגשת, שהיא מוחשית, שהיא מרווה את הצמאון הנפשי העמוק ביותר שלנו יותר ויותר עם כל יום שחולף.
וכשאהבה מורגשת בחיים שלנו, פתאום מותר פשוט להינות. לחיות ולהינות.

היכולת להקשיב לעצמנו, להודות בכנות ולתת אישור פנימי אוהב לרגשות שלנו ולצרכים שלנו ולהיות נאמנים לעצמנו, היא לא נחלת אנשים "מיוחד" או "מוצלחים" או "ברי מזל" במיוחד.
לדעתי דווקא ההפך…אם אתם כמוני, גם אתם עברתם ואולי עוברים הרבה מאוד קושי, כאב ותחושה של "חוסר מזל" ודווקא משם, דווקא מתוך לב הקושי והכאב, אנו מוצאים את הכוונה העמוקה והבלתי מתפשרת לחזור ולגלות את אהבה האמת שבנו מחדש כדי להינות, לפרוח ולתת את מה שיש לנו לתת, לחלוק את האושר שלנו כמו שמגיע לנו.

לעיתים נראה שהאבה העצמית נמצאת במצב רדום ואפשר בהחלט ללמוד להעיר אותה. ללמוד לפתח בהנאה את יכולת ההקשבה והאישור שלנו לעצמנו כדי להשיב אלינו את אותה תחושה של אהבה עצמית נעימה ועמוקה.
בחוויה שלי, זהו הלימוד הכי נעים והכי חשוב שיש לי.
ללמוד להקשיב לעצמי, זה מה שאני עושה כל יום מחדש. לגלות עוד ועוד מקומות שבהם אני עדיין לא לגמרי קשוב אלי ולבקש וללמוד בדרכים יצירתיות איך להקשיב ולהיות חבר שלי באותם מקומות.