הילד הפנימי – איך לפתח אומץ ולבטוח בעצמך מחדש

אין לי אומץ, אני מפחד, אני פחדן, אני לא אמיץ מספיק – מחשבות שחשבתי כל כך הרבה פעמים בחיי. מחשבות ששמעתי מכל כך הרבה אנשים.
איך לפתח אומץ ואיך זה קשור לילד הפנימי?
הילד הפנימי הוא העולם הרגשי שלנו, הוא המקום שבנו אנחנו זקוקים לבטחון ואהבה.
אבל מה זה אומץ באמת? מה מאפשר להרגיש אומץ באופן טבעי ולא מאולץ?

כדי להבין את זה, אני רוצה לספר לכם סיפור על ילד (או אם תרצו הילד הפנימי) שקראתי לו:
"מה עדיף, לונה-פארק או רופא שיניים?"

ילד שאוהב לונה-פארק

יש ילד אחד שרוצה מאוד ללכת ללונה-פארק, הוא שמע על זה דברים נפלאים. הוא מדמיין כמה כיף יהיה לו שם.
הוא מחכה כבר הרבה זמן שההורים שלו יקחו אותו לשם. ובסוף זה קורה…הנה מגיע היום המיוחל והילד סוף סוף הולך ללונה-פארק עם ההורים.

אבל כל הדרך לשם, ההורים בכלל עסוקים בעצמם ולא בו. הילד מתרגש, מצפה ורוצה לחלוק את ההתרגשות הזו עם ההורים ולקבל מהם אישור ותמיכה, אבל הם בכלל עסוקים בענייני עבודה, במחשבות על העתיד, כסף, דאגות. הם לא מקשיבים לו.

וכשהם מגיעים סוף סוף אל המקום הקסום והמסתורי הזה שנקרא לונה-פארק, הם בכלל לא מתייחסים אליו. הוא שם, אבל הוא לבד.
הם עשו את שלהם…הם הסיעו אותו לשם. והוא לבד.
כל השמחה וההתלהבות שלו מתחלפים די מהר בתחושת נטישה, מרירות וחרדה.
בתחושה מרירה וכואבת והלב שלו מתכווץ.
אז האם הוא באמת נהנה בלונה-פארק הזה? לא ממש. יותר מזה, הוא חווה שם טראומה.

בפעם הבאה שהוא יראה לונה-פארק, משהו בו יתכווץ, הנשימה תתקצר. הוא כבר לא מאמין בלונה-פארק.
הוא כבר לא סומך על זה שאפשר להינות ולהיות ביחד.
עמוק בפנים, הוא כבר יספר לעצמו שזה בגללו, שההורים לא התייחסו אליו כי הוא לא מספיק טוב. כי לא מגיע לו.
הרי לא יכול להיות שההורים טועים. הוא רק ילד.

ואת ההתניה הזו הוא יקח אל המשך החיים שלו…אל מערכות היחסים שלו.
ואז בכל פעם שהחיים יזמנו לו "לונה-פארק"…אותה חוויה נוצצת, קסומה ומרגשת…הוא קודם כל יתכווץ, ירגיש חוסר בטחון, חרדה לא מוסברת ולא יאפשר לעצמו להפתח לאפשרות הזו. לא יהיה לו אומץ.
עמוק בפנים, בלי שיהיה מודע לכך, הוא לא יסכים להפגע ככה שוב.

ילד שלא אוהב רופא שיניים

ועכשיו למקרה אחר. יש ילד אחר שצריך ללכת לרופא שיניים.
אף ילד לא אוהב ללכת לרופא שיניים (אני בטוח שלא אהבתי את זה בתור ילד, יותר נכון פחדתי מזה כמו מהמוות וזה היה סיוט כל פעם מחדש).
ובכל זאת, הוא צריך ללכת.

אבל כל הדרך אל רופא השיניים, ההורים שלו איתו, הם מקשיבים לו, הם מבינים לליבו, הם נותנים לו מקום לפחד ונותנים לו תחושה שזה בסדר ושלא משנה מה יקרה, הם תמיד יהיו שם איתו.
הם לא מנסים לעודד אותו בכח, לומר לו שיהיה "גיבור", שלא יפחד, ש"צריך להיות אמיץ". הם פשוט מרשים לו לפחד, ומראים לו שהם שם, ושגם הם פוחדים לפעמים ושזה בסדר…כי אפשר להיות ביחד גם כשפוחדים.

אז אותו ילד מגיע לרופא שיניים. ברור שלא נעים לו, ברור שקצת כואב. אבל הלב שלו מרגיש חום ואהבה. וכל הביקור הזה, למרות שלא היה נעים במיוחד הופך להיות חוויה מחזקת, מעצימה ומקרבת.

הוא למד שגם כאב זה בסדר ושגם במקומות מפחידים יש אהבה ואפשר להיות ביחד. הילד הזה קיבל מתנה ענקית. הוא לא בטראומה. והוא ילך אל החיים בראש זקוף ובלב בוטח. הוא יודע שהאהבה שם, גם כשקשה. הוא גם ידע לתת את זה לאחרים. וכשהחיים יזמנו לו "לונה-פארק" מסוג כלשהו, הלב שלו יהיה מוסגל להאמין ולהפתח לאפשרות של התרגשות והנאה. יהיה לו אומץ.

כי זה בסדר. הרי גם אם יתאכזב וזה יכאב, האהבה תהיה שם. הוא לא ינטוש את עצמו ברגע של אכזבה. ילד כזה יוכל לקחת סיכונים, להעיז ולהפגע, לנסות ולטעות ושוב לתת אמון בחיים מחדש.
יהיה לו אומץ כי האהבה שם. גם בקושי.

הילד הפנימי, אומץ ובטחון עצמי

אז מה עדיף, לונה פארק או רופא שיניים?
האמת היא שזה לא משנה. משנה רק אם יש או אין אהבה בחוויה שלנו. אומץ הוא התחושה שאנחנו אהובים מבפנים.
ולא אהבה תאורתית, אהבה מותנית או אהבה בדיבורים. אהבה מוחשית, אהבה של ביחד, אהבה שמרגישה כמו בטחון. שמרגישה כמו אישור להיות מה ומי שאני כבר עכשיו.

היחסים של ילד והורה, לא נגמרים בילדות שלנו. הם ממשיכים להתקיים בתוכנו עד יומנו האחרון ולרוב, אנו הולכים בעקבות הורינו ומפגינים כלפי הילד הפנימי או הילדה הפנימית שלנו את אותה מידת ההקשבה והאהבה שקיבלנו מהורנו.

ונכון, זה לא שפעם אחת לא נעימה בלונה-פארק מספיקה כדי לעצב את האישיות שלנו (אם כי לעיתים קרובות, חוויה טראומטית אחת מודחקת יכולה בהחלט לשנות חיים), אבל אם ניזכר כמה פעמים נפגענו כך, כמה פעמים ציפינו ללכת עם ההורים ל"לונה-פארק" וגילינו שאנחנו לבד שם.
כמה פעמים חווינו נטישה עד שרובינו כבר וויתרנו על אהבה במובנים רבים, זה יהיה ברור למה חסר לנו אומץ ושהדרך לפתח אומץ עוברת ביכולת להעניק לעצמנו את האהבה הפנימית שאנו כל כך זקוקים לה כדי שהילדים הרגשיים שחיים בנו יוכלו לשוב ולהרגיש אהובים ובטוחים.

ועד היום אנחנו מנהלים אותה אותה מערכת יחסים בתוכנו…את אותו וויתור כואב…הרי אהבה זה סתם סיפור כואב ומאכזב ויש מחוייבויות וכסף, ועבודה…וכל כך הרבה דברים "חשובים" עד שלא נשאר מקום למי שאנחנו.

אף אחד לא הבטיח לנו שהחיים יהיו רק נעימים. תמיד יש סיכוי שנפגוש "רופאי שיניים" בחיינו. כאב הוא חלק מהחיים. אבל זה בכלל לא משנה. כי אם בתוכנו יש יחסי אהבה עם הילד הפנימי או הילדה הפנימית שבנו, אז אנחנו נהנה מהמסע הזה וגם ברגעים של כאב נרגיש אהובים. 

והאהבה הזו של להיות ביחד, היא כל כך פשוטה והיא גם הריפוי העמוק ביותר לכל מה שאי פעם הכאיב לנו, פגע בנו או מטריד ומדכא אותנו עד עצם היום הזה.
והאהבה הזו בתוכנו, זה כל מה שחשוב.
היכולת לשים לב, להרגיש ולתת אישור לכל מה שכואב ופוחד בנו, היא יכולת שאפשר ללמוד ולפתח וזו גם הדרך לתפתח אומץ אמיתי, בטחון אמיתי ולא מאולץ.
והדבר הכי מדהים הוא שהאהבה הזו כבר שם, בפנים…כל מה שנשאר לנו זה להיזכר בה…להיזכר בעצמנו עוד ועוד…:)