איך להתקרב למישהו שאוהבים? איך ליצור תקשורת מקרבת וקרבה בלי מאמץ ובלי מאבק?
הצורך שלנו בקרבה אנושית הוא עצום.
כל חיי חיפשתי קרבה ואישור אנושי וכל חיי חוויתי קושי עצום סביב הנושא הזה – חרדות, חוסר בטחון, זעם, תסכול, בדידות ואשמה.
תקשורת מקרבת היא תקשורת שיוצרת או יותר נכון מאפשרת לקרבה אמיתית להתרחש. קרבה שבאה מתוך מנוחה, מתוך הכרה טבעית בעצמנו ובאחר ובתחושה שזה בסדר, שמותר, שאפשר להיות ביחד ולהרגיש את מה שאנחנו מרגישים ולהזדקק למה שאנו נזקקים.
זוהי תקשורת שבאה לידי ביטוי לא רק במילים אלא גם בשפת גוף, בטון הדיבור ובכל דרך בה אנו מביעים את עצמנו.
אבל הנקודה החשובה ביותר לגבי תקשורת מקרבת בעיניי, היא שהתקשורת הזו מתחילה בשיחה או ביחסים שבינינו לבין עצמנו.
כל כך הרבה פעמים הקושי הזה עולה בחיים. יש מערכת יחסים, אבל קשה מאוד לדבר באמת. מנסים לדבר ואז פתאום הולכים לאיבוד, מתבלבלים, מתעצבנים, נעלבים, שומרים בבטן עד שזה מתפוצץ ואז מרגישים אשמים ואז שוב ושוב ושוב…
אז איך עושים את זה? איך לתקשר עם מי שחשוב לנו באמת בצורה אוהבת ובלי להתאמץ או להלחם בעצמנו ובראש ובראשונה את עצמנו?
לשתף בכנות ברגשות האמיתיים שלי
תקשורת מקרבת היא נושא עצום ורחב ויש לא מעט סרטונים ומאמרים על הנושא ברשת, אבל אני רוצה לשתף אתכם בפן החשוב ביותר של תקשורת מקרבת: שיתוף כן ברגשות.
לשתף ברגשות זה אומר קודם כל להבין מהם רגשות.
אז איזה רגשות יש? למשל…עצב, פחד, כעס, תשוקה, בושה, אשמה, שמחה, התרגשות, יאוש, אכזבה, מבוכה, געגוע, דכאון, חרדה, התרגשות ועוד ועוד…
רגשות הם לא הפרשנות, הדעה, הביקורת או השיפוטיות שיש לנו בראש, רגשות הם מה שאנחנו מרגישים בגוף, לרוב בבטן ובחזה, אותו מרום רגיש שמגיב לכל מה שקורה לנו ללא הרף ולרוב צובר לא מעט מתח, לחץ וכאב.
לשתף ברגשות זה אומר בלי להאשים, בלי לדרוש, בלי לשפוט, לגנות או להשליך אחריות על הצד השני. פשוט לשתף, כמו להודות.
דוגמה לשיתוף שלא מאשים את הצד השני: אני מרגיש עצוב, אני מרגיש פגוע, אני מרגיש נעלב, אני מרגיש צורך בהקשבה ובאהבה, אני חושש, אני מקנא, אני מתגעגע, אני שמח, אני נמשך.
וכמובן שהדבר הראשון שעולה בנו באופן טבעי אל מול הרעיון המוזר הזה שנקרא "כנות רגשית" הוא פחד גדול…פחד שאם נראה את עצמנו באמת, שאם נגלה את הרגשות האמיתיים שלנו, לא יאהבו אותנו, לא יבינו אותנו, לא יהיו איתנו יותר, יפגעו וינטשו אותנו.
ואתם יודעים מה? זה ממש בסדר לפחד ככה וגם בזה אפשר לשתף.
פשוט לומר…אני פוחד, פוחד לומר את זה, פוחד להנטש בעקבות מה שאני אומר, פוחד להראות אותי, פוחד שאם ידעו מה אני באמת מרגיש, לא יאהבו אותי יותר ולכן כל המאמץ הזה להסתיר ולהיות "בסדר", אבל בכנות…אני פשוט פוחד.
פוחד להיראות לא מספיק טוב, פוחד להיראות לא ראוי לאהבה.
כשאני אומר בכנות את מה שאני מרגיש, משהו אחר מתחיל לקרות. במקום התנגדות, התבצרות ועלבון, פתאום משהו נפתח, פתאום יש מקום, יש מרחב, יש מפגש שלי עם עצמי ותחושה של הקשבה בלי מאמץ.
ומה לגבי הבקשה שלנו?
בכל דבר שאנו אומרים ישנה בקשה. בעצם כל ביטוי שלנו הוא בקשה. למשל בקשה להקשבה, להבנה, לאמפטיה, לעזרה, להכרה, לאהבה, למענה מעשי כלשהו.
הבקשה שלי כשאני משתף את הצד השני ברגשות שלי היא שיקשיב לי בזמן שאני משתף ולא יאשים אותי או ישפוט אותי, שיהיה איתי כאן בהקשבה, שזה יהיה בסדר פשוט להרגיש כמו שאני מרגיש.
הבקשה היא לדעת והלרגיש שמותר לי להרגיש ככה ביחד איתו בלי שהוא יצטרך להתאמץ, לתת עצות, לפתור משהו או להשתנות בכלל. רק להקשיב.
והקשבה של הצד השני מתאפשרת כשאני מבין שבעצם כל מה שאני דורש מהאחר, אני בעצם מבקש מעצמי.
בכל פעם שאני מספר לעצמי שמישהו אחר לא מספיק קשוב, מתחשב או נחמד אלי, אני בעצם מזכיר לעצמי שאני לא הייתי מספיק קשוב, מתחשב או נחמד לעצמי.
וכשאני מבין את זה, אני מבקש עכשיו, להיות יותר קשוב אלי, לתת לעצמי יותר תשומת לב, לא לזנוח אותי ואת הצרכים שלי מתוך רצון לזכות באישור של אחרים, זוהי הבקשה שלי מעצמי.
וזו לא דרישה או מניפולציה, זו לא דרך עקומה או מוסוות להגיד שאני צריך שמישהו אחר ישתנה בשבילי.
לא. זו בפשטות הכנות שלי, השיתוף שלי ברגשות שלי והבקשה שלי מעצמי להיות יותר מדוייק, נעים, רך, נאמן וקשוב כלפי עצמי.
וזוהי הבקשה שלי להישמע, להרגיש ביחד ולנוח בתחושה שזה בסדר להרגיש כפי שאני מרגיש. בקשה שאין בה דרישה, ביקורת או האשמה כלפי אף אחד. אפילו לא כלפי עצמי. זוהי רק בקשה כנה שבאה מעומק הלב.
תקשורת מקרבת – כוחה של בקשה כנה
כשאנחנו מביעים את הרגשות שלנו בכנות, ללא גינוי או האשמה כלפי האחר, מראים שהבקשה שלנו היא בעצם מעצמנו ומבקשים רק הקשבה מהצד השני, אנחנו לא יוצרים התנגדות, התבצרות ועלבון. כשאנחנו משתפים ברגשות שלנו בכנות, אנחנו לא יוצרים אשמה והתגוננות בצד השני.
אנחנו לוקחים אחריות רכה ואוהבת על עצמנו ועל הרגשות שלנו ואנחנו מאפשרים לאחר להרגע מהצורך להתגונן, מה שמאפשר לו לאהוב אותנו ולראות אותנו באמת בלי מאמץ או מאבק פנימי.
כל מה שאנחנו מנסים להשיג במאמץ ובכח באמירות מתסכלות כמו "אני צריך שתהיה יותר ככה וככה ולא ככה וככה…" או "למה אתה ככה וככה ולא ככה וככה" או "בגללך אני ככה וככה ולא ככה וככה", אפשר לקבל בקלות ובלי שום מאמץ מתוך שיתוף כן ברגשות שלנו והבעה כנה של הבקשות שלנו מעצמנו מול האחר.
וכשאנחנו מדברים ככה, אינסוף מתנות מתגלות לנו מבפנים ומבחוץ. המרחב הבין אישי כולו מתמלא בתדר נעים יותר של אהבה, של חופש, של ביחד, של הקלה, של אור, של הבנה, של נעים.
והילד הרגשי שחי בתוך כל אחד מאתנו, כמו מודה לנו מהלב על שהקשבנו לעצמנו, על שלא נטשנו ולא זרקנו את האחריות על הרגשות שלנו על מישהו אחר.
וזה פשוט עושה נעים ומאפשר קרבה אמיתית בלי שום מאמץ. קרבה שהולכת ומתפתחת, לומדת וגדלה עם הזמן ועם העמקת הראייה, הכנות וההקשבה שלנו פנימה.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול טבעי במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
2 תגובות
היי אלי,
מאוד מעניין ומרתק הנושא. אני לומד הרבה דברים על תקשורת מקרבת ומיישם אותם דרך התקשור.
רק רציתי לומר שהכתב קטן לי לקריאה.
בהצלחה, אורן
תודה אורן יקר
אני בטוח שאפשר להגדיל את הכתב בכל מכשיר שאתה משתמש בו….