למה אנחנו פוחדים מקרבה, אינטימיות, מיניות ואהבה

חשוב לשים לב לזה

אני מרגיש שממש חשוב ומתבקש לשים לב לזה.
לשים לב שאני לא רק רוצה שיאהבו אותי, לא רק רוצה קרבה ואינטימיות אלא גם מאוד פוחד מזה, מאוד נרתע מזה ומונע את זה.

לשים לב שהמפגש עם אהבה מציף בי את כאב הילדות הכי עמוק שלי, כזה שאני לא בהכרח מוכן לפגוש. כזה שלעיתים קרובות מתבטא בתחושת חרדה, לחץ, כעס, אשמה ותסכול שבמבט ראשון לא מובן מה המקור שלהם.

וזה לא אמור להיות אחרת – זו הנקודה החשובה.
אם אהבה מעלה בנו כאב, תסכול, חרדה ולחץ זה לא אומר שמשהו בנו לא בסדר, מגונה או לא טוב.
זה אומר שאנו פשוט זקוקים להתקרבות מחודשת אל עצמנו, להכרה אוהבת ברבדים הפגועים והכואבים שלנו.

דווקא כי זו אהבה, דווקא כי זה מפגש אינטימי וקרוב, זה מאפשר לי להרגיש את מה שכואב לי באמת.

וזה לא כדי לפגוע בי, רק כדי שאשלים עם עצמי, שאוהב אותי לגמרי.
זה לא כי אהבה היא "רעה", לא כי יש משהו לא בסדר במישהו אחר.
רק כי פצעי הילדות שלי מזכירים לי תמיד את אותה התניה – תפיסה – אמונה – טראומה ילדית עמוקה – "אותי אי אפשר לאהוב באמת. לא לגמרי, לא את כל מה שאני".

והכאב הזה נמצא עמוק בפנים ומכווץ, מגונן עלי מול כל גילוי אהבה, כל אפשרות של קרבה או אינטימיות אמיתית.

עם השנים והזמן אני רואה יותר ויותר את הכאב הזה בתוכי.
אני רואה ומסכים להרגיש יותר ויותר את הפחד מאהבה, קרבה ואינטימיות וזה מה שמשחרר אותי מהפחד הזה, מהשיתוק והניתוק הרגשי ומאפשר לי להתקרב באמת.
אני יותר ויותר מרשה לעצמי לקבל אהבה, להתמסר ולהתענג על שפע האהבה שמגיעה אלי.

אבל הפצע שלי עדיין פה, הוא לא נעלם, הוא כואב ומזכיר לי אותי.
וזה כל כך מובן פתאום למה יש קשיים ביחסים.
למה אנחנו עושים את ההפך ממה שלכאורה אנחנו רוצים לעשות.

זה מסביר הרבה תופעות ומקרים שאנו נוטים לסבול ולגנות את עצמנו בהם, הנה כמה לדוגמה:

• אנחנו מרחיקים מאתנו אנשים שאוהבים אותנו במקום לקרב אותם ולא מבינים למה.

למה?
כי עמוק בפנים אהבה נתפסת כמשהו מכאיב שמנסה לשנות אותנו בכח ולכלוא אותנו במחוייבות להיות מישהו שאנחנו לא.

ממש כמו שקרה לנו כילדים שרק רצו להיות עצמם, להרגיש בטוחים, חופשיים ואהובים וזכו לשפע של ביקורת, איומים, גינוי, התעלמות ודרישות קשות ומכאיבות להרגיש ולהתנהג אחרת מצד אותן דמויות הוריות שייצגו עבורנו את כל מה שקרוב, אוהב ואינטימי.

• אנשים רבים מוצאים את עצמם שוב ושוב במערכות יחסים שאין בהן אפשרות לאהבה, קרבה ואינטימיות אמיתית או נמנעים ממערכות יחסים עמוקות באופן גורף.

למה?
כי בפנים זה הרבה יותר בטוח ככה.
כשנפגעים מאוד מאהבה בילדות, לא שוכחים את זה וזה מפעיל אותנו מבפנים בצורת ספקות, חרדות, לחץ וחוסר בטחון עד שמסכימים להרגיש את זה לגמרי.

כשאנו תופסים אהבה באופן לא מודע כמשהו מאיים שדורש לשנות אותנו בכח, לא מפתיע שחלק מאתנו לא יסכימו לקחת סיכון ולהכנס לזה בכלל.

• רבים מאתנו חווים קושי עצום ביחסים אינטימיים.

רבים מאתנו נלחצים במצבים של קרבה, של אינטימיות לאורך זמן.
מרגישים מאויימים ולכודים, מתנהגים באימפולסיביות, תוקפנות, בורחים, מתנתקים ולא יציבים ביחסים זוגיים או ביחסי קרבה ואהבה.
וכמובן שזה גורר הרבה רגשות אשמה ונחיתות ומחשבות של "למה לאחרים יש ולי אין?", "מה לא בסדר בי?", "למה אני עדיין לא הצלחתי להיות בזוגיות\אהבה\להביא ילדים?".

על פני השטח אנו חווים את התגובות וההתנהגות שלנו כלא הגיוניים, אבל מתחת לפני השטח, הטראומה הילדית של "אי אפשר לאהוב אותי כמו שאני" מייצרת גלים עצומים של פחד, חרדה ולחץ.

• גם קשיים במיניות קשורים מאוד לזה.

הרי מיניות היא מקום שבו רוצים אותנו, חושקים בנו, רוצים ממש קרוב אלינו, מצב מאוד אינטימי.
ודווקא בגלל זה רבים מאתנו חשים כל כך לחוצים, לכודים ולא חופשיים להינות במיניות שלנו.

דווקא בגלל אותו פצע ילדות, אותה חוויה שקרבה משמעותה שלוקחים לנו משהו, שמאלצים אותנו לוותר על עצמנו, להיות משהו שאנחנו לא, רבים מאתנו חווים מיניות כחוויה של כפיה, של אילוץ ושל לחץ ולא כעונג חופשי, משוחרר ובטוח.