שנאה עצמית – למה אני לא אוהב את עצמי?

האם אני באמת לא אוהב את עצמי?

מה שהבנתי עם הזמן, אחרי הרבה משברים, כאב, דכאון, חרדות, זעם ותסכול ואחרי הרבה שעות של מדיטציה, לימדי תרפיה בגישות שונות וחברים שעזרו לי בדרך, זה שלמרות הכל אני כן אוהב את עצמי.

כל השנים שבהן הרגשתי גלים של שנאה עצמית, שאני לא אוהב את עצמי, שאני לא מצליח לאהוב את עצמי, בעצמי חיפשתי משהו כל הזמן.

גם ברגעי המשבר, גם ברגעים שבהם קיללתי את עצמי, סיפרתי לעצמי שאני טיפש, עלוב ולא ראוי לטיפת אהבה, הרגשתי בדכאון וחרדה וחלמתי להיות מישהו אחר וגם ברגעים שבהם התאמצתי להבין שוב ושוב מה לא בסדר בי ואיך אני יכול לאהוב את עצמי בכלל, תמיד חיפשתי משהו, חיפשתי להרגיש טוב, להרגיש שלם, להרגיש שמח ושלם עם עצמי.

והחיפוש הנואש הזה…מהו אם לא אהבה? מהו אם לא הרצון העז להרגיש טוב, להיות מאושר גם במחיר של כאב ופשרות כואבות על עצמנו?

וכך גם היחס שלנו לעצמנו – באופן שהוא לרוב לא מודע, אנחנו בעצם מנסים בכל הכח להיות טובים יותר ולהגיע למצב שבו נוכל סוף סוף להרגיש מקובלים, ראויים, "שווים" ואהובים.
אנחנו עושים את זה בדרך היחידה שבה למדנו – אנחנו מונעים מעצמנו אהבה, שוללים את החוויות הנעימות מעצמנו בתקווה שכך סוף סוף נלמד ונשתפר, שנהיה חכמים יותר, חזקים יותר, בשליטה יותר על עצמנו, החלטיים יותר, מדוייקים יותר, בטוחים יותר בעצמנו, מוערכים ובאופן כללי – מוצלחים יותר וראויים להערכה, כבוד, אהבה, בטחון וחברות.

במילים אחרות: זה לא שאנחנו לא אוהבים את עצמנו, אלא שאנחנו מונעים מעצמנו אהבה.
למה? כי זו הדרך היחידה שבה למדנו לנסות להשתפר, להתקדם, להתפתח ולהיות טובים יותר, להיות ראויים לאישור, בטחון ואהבה של ההורים, של החברה ושל כל מי שחשוב לנו.

לאופן הזה של התייחסות לעצמנו אפשר לקרוא "שיטת המקל והגזר".
בדרך זו או אחרת, למדנו בילדות את שיטת המקל והגזר.
השיטה הזו אומרת שאפשר להניע אותנו לעשות משהו רק על ידי יצירת גירוי מפתה שאנחנו מאוד רוצים כמו למשל יחס חם ואוהב, תחושת בטחון ואישור (הגזר) או על ידי איום, הלקאה, הפחדה, השפלה, נטישה וכאב (המקל).

הגישה הזו שלטת בחברה שלנו ובעיניי היא תוצר של פחד וחרדה, של חוסר אונים וכאב רגשי עמוק שאנחנו נושאים בנו כחברה.
זה מתחיל בילדות שלנו באמירות "תמימות" כמו "עד שלא תכין שעורים אין משחקים" וממשיך בהאשמות, איומים, עונשים, דרישות כוחניות ומאיימות מאתנו כילדים להתנהג אחרת, לתפקד, להשיג ציונים והצלחות כתנאי ליחס מאשר ואוהב ובעצם התניה של כל יחס קשוב, רגיש ואוהב ובהתנהגות ופעולות מסויימות שלרוב הן ממש לא מה שרצינו, לא מה שנעים לנו לעשות וכל זה בלי להקשיב לנו באמת, להבין באמת את הצרכים והנטיות הייחודיות שלנו.

והתחושה שרובנו גדלנו בה ומחזיקים בה עמוק בפנים עד היום היא ש"אין בררה, רק ככה לומדים. רק על ידי לחץ, הפחדה, ביקורת, כאב ואיום אפשר להשתפר ולהתפתח".

ההתניה הזו מילדות השרישה בנו באופן עמוק מאוד את הגישה שחייבים לסבול, שחייבים להקריב את עצמנו ושלמנוע מעצמנו יחס חם, מפרגן ואוהב זו הדרך היחידה להשתפר ולהיות סוף סוף ראויים לאישור ולאהבה שאנחנו כל כך רוצים, לבטחון שמעולם לא הרגשנו באמת ושרק נראה כמו הקשת בענן שמתרחקת ככל שאנחנו מתקרבים.

ואגב, מטרתי כאן היא לא לגנות את ההתנהגות הזו, לא לשפוט ולא לבקר אותה. ההפך – להתייחס במלוא החמלה, ההקשבה, הכבוד והרגישות לאופן הכואב שבו למדנו להתייחס לעצמנו כדי להשיג טיפת בטחון ואישור ומתוך יחס כזה, להעניק לנו את היחס האוהב שאנחנו כל כך צריכים.