טראומה נפשית שמקורה בילדות – "הלם ילדות" והטיפול בו

ניתוק
נוקשות כרונית באזורים מסויימים בגוף, צורך בלתי פוסק לברוח מעצמנו, לצלול לתוך חלום או התמכרות או התעסקות אובססיבית כלשהי שרק תסיח את דעתנו מהתחושה שאי אפשר פשוט להיות אני.

תחושה שלא מגיע לנו להיות מאושרים, שאי אפשר באמת לאהוב אותנו ושהעולם בעצם לא אוהב אותנו, כאב רגשי שלא מרפה, פסימיות ומועקה בלב ובחזה בלי שנבין למה או מה גורם לזה.

יאוש
תחושה של בדידות, מועקה בחזה, תחושת חוסר מכרסמת ובור שחור שאי אפשר למלא.
אי אמון בחיים ובאפשרות לאהבה ושמחה.
קושי גדול לתת אמון, צורך בלתי פוסק לוודא, לבדוק, לחשוד…כי בפנים מרגישים שבטח משהו פגום בנו ושאי אפשר באמת לאהוב.

מאבק
תחושה של קורבנות כרונית, תחושה שהעולם והחיים נגדנו.
התפרצויות זעם מתוך כאב פנימי. מרירות ונטייה כרונית לבקר, לשפוט, להאשים ולדרוש מאחרים להשתנות.
מריבה ומאבק בלתי פוסק עם עצמנו ועם העולם.

שריון
מסכה, חומות, שריון…חיים מבוצרים ומבודדים של בדידות בתוך הכלא המבוצר שלנו שאליו נכנס מעט מאוד אור אם בכלל.
ומשם לשבת ולצפות על העולם כמו חייזר, כמו מישהו שבכלל לא שייך לפה, שלא מבין איך הוא הגיע אל העולם המוזר והמנוכר הזה.

ויש גם סימפטומים כמו דביקות בהסברים "רוחניים" ודתיים של התעלות מעל הרגש והגוף, האחזות ברעיונות של "הארה" ו"צדיקות" וסגפנות שהיא מעל הרגישות והפגיעות האנושית הטבעית, הגופנית, הכנה.

ובפנים, עמוק בפנים…משהו מרגיש פשוט קפוא, מאובן, לא מחובר עד הסוף, לא נושם חופשי…משהו סגור ונעול בתוך האפלה המרירה ורווית הצער שאיש לא מעז להרגיש באמת.

איך אני יודע את כל זה?
כי הסיפור הזה הוא לגמר אני בעצמי. אני זה שעבר דרך כל סימפטום שרשמתי פה וחלקם עדיין קיימים בי במינון כזה או אחר גם היום.
וכמובן שכבר פגשתי מאות אנשים שעברו אצלי במפגשים אישיים וסדנאות שהראו את כל הסימפוטמים האלה בעצמם.

ועם יד על הלב, כמה אנשים אתם מכירים שסובלים מהלם ילדות?
לפעמים טראומה נפשית יכולה להיות עוצמתית מאוד ועדיין סמויה מהעין. לא כי זה לא כואב, אלא כי התרגלנו, כי אנחנו כבר לא רגילים למשהו אחר וכבר לא מצפים להרגיש משהו אחר.

טראומה נפשית והלם ילדות – איך מטפלים בזה?

טראומה נפשית היא מקום כואב ופגוע, מאוד. ואיך מטפלים במקום פגוע וכואב כל כך?
בעדינות, ברגישות, בהקשבה, בכנות ובאהבה.
אנו לומדים קודם כל להכיר במציאות הזו, להכיר במצב הנפשי הזה ולתת לו ביטוי אותנטי כלשהו בתוך העולם הפנימי והכל כך רגיש שלנו.
אנחנו לומדים ליצור תקשורת מחודשת עם עצמנו.
לומדים ליצור תקשורת רכה ולא מאיימת שרואה את המקום הכל כך פגוע והעצור הזה בתוכנו ולאט לאט משיבה את חום האהבה אל כל מה שקפא בנו לפני שנים.

בגוף שלנו יש הרבה מקומות שהם כמו ערי רפאים. ערים שננטשו בבהלה עצומה אל מול קרבות מאיימים בילדותנו.
כמוהם, יש בגוף שלנו אזורים שלמים שנפגעו רגשית או פיזית והמודעות שלנו פשוט נטשה אותם כדי לא לכאוב יותר ואלה נשארו קפואים ומאובנים בתוכנו.

אפשר לבדוק את זה בקלות כששמים לב היכן הנשימה שלנו נעצרת.
היכן הנשימה שלך נעצרת?
האם היא מגיעה בחופשיות עד תחתית הבטן? האם היא נעצרת באמצע הבטן? אולי בבטן העליונה? אולי היא מגעיה רק עד מפתח הלב? אולי היא נעצרת כבר בגרון?
איזו תחושה יש שם, במקום שבו הנשימה נעצרת?
האם יש שם תחושה של אי נוחות? מועקה? מצוקה? חוסר? כאב? לחץ?

אצל רובנו הנשימה נעצרת הרבה לפני הדרך השלמה אל הבטן התחתונה ויש הרבה מתח, מאמץ ולחץ בשרירי הבטן.
זהו סיפטום מוחשי לאותו מצב טראומטי רגשי וכואב בתוכנו.

במהלך הריפוי האוהב לעצמנו, אנחנו לומדים לגלות את האינטלגנציה והחוכמה העמוקה שקיימת בכל מקום שהתאבן וקפא בנו ולכבד אותה, להקשיב לה ולבקש את הבקשות הכי עמוקות שלה.
בקשות שהן אוהבות, שהן שלמות, שהן כוללות את שני צידי המטבע שאנחנו – הפחד והאומץ, החולשה והעוצמה, הכיווץ והשחרור, הלבד והביחד.

בתהליך הריפוי הפנימי אנחנו לומדים להיזכר מחדש באופן רגשי וחווייתי, בשביל מה ובשביל מי אנחנו בוחרים לחיות כאן בכל רגע. 

אנחנו נזכרים שאנחנו יכולים ללמד את עצמנו דרכים חדשות ואוהבות לבטא את עצמנו בעולם הפנימי והחיצוני שלנו ולהפשיר את הקרח הפנימי מעל הלב שלנו לאט לאט ובאופן רגיש ואוהב.