לקח לי הרבה שנים להבין שמה שאני חווה זו חרדה.
במשך רוב חיי לא הבנתי בכלל שאני פועל מתוך חרדה.
חשבתי שחרדה זה משהו שאנשים אחרים חווים, שלי יש מזל שאני לא חרדתי ושאני "חזק" יותר מזה.
במשך שנים סיפרתי לעצמי שאני חזק ו"חיובי" יותר ממי שחווה חרדה, אבל בעומק ליבי הסתרתי והדחקתי כל כך הרבה פחד וכאב שכל מה שיכלתי לעשות זה לברוח.
לברוח להתעסקויות, להתרגשויות, לסקס, לטלוויזיה, לאוכל…רק שלא ארגיש את הכאב הבודד והבלתי אפשרי הזה בפנים.
כשלא מדברים איתנו על חרדה כילדים, אנו לא מבינים מה קורה לנו
בגלל שאף אחד לא דיבר איתי על חרדה כילד או כנער מתבגר, לא חשבתי על זה בכלל כאפשרות.
לא הבנתי שכל העצבנות, המתח והלחץ העצום שהרגשתי בפנים היה חרדה.
כשלא מסבירים לנו כילדים שמה שאנו חווים הוא חרדה, אנו נוטים לשפוט, לבקר ולהעניש את עצמנו ללא הפסק. וזה כואב…זה מייסר וזה נובע מחוסר הבנה.
לא הבנתי שהעלבון הצורב כשמישהו התרחק, הזעם והקושי הבלתי פוסק במערכות יחסים, חוסר הבטחון, הנזקקות, הביקורתיות, ההתנהגות האימפולסיבית, הרדיפה אחרי אישורים בצורת סקס וסמים, המאמץ הבלתי פוסק לרצות אחרים, לנסות להבין מה הם רוצים, לעשות אינסוף מניפולציות, לשקר ולגרום לאחרים לרצות אותי…כל אלה היו ביטויים של חרדה…סימפטומים של חרדה.
חרדת נטישה עמוקה ותהומית שהיתה המנוע הפנימי שהפעיל אותי במשך שנים.
חרדת נטישה שמבעד המשקפיים שלה, כל החיים נראו לי כמשהו לא בטוח, מאיים, לחוץ, לא מספק, לא מאפשר לנוח, לא נעים באמת.
חרדת נטישה שמבעד למשקפיים שלה הייתי חשדן, ציני ובאי שקט תמידי, מנסה לקבל אהבה ביד אחת וביד השניה דוחה ומרחיק ממני כדי לא להפגע.
זה האבסורד – שמרוב חרדה לא הבנתי שאני בחרדה. חוויתי רק את הסימפטומים שלה אבל לא ראיתי את המקור הפנימי העמוק.
חרדה לא מורידה אותי, היא מעלה אותי
אחרי שנים של הקשבה לעצמי, אחרי שהסכמתי ללמוד ולקבל עזרה, אחרי חוויות עומק ומפגשים עם העולם הרגשי שלי, כשהבנתי סוף סוף שמה שאני חווה זה חרדה, התחלתי לחקור את החרדה שלי.
התחלתי (בחשש רב) להסתכל יותר פנימה אל העולם הרגשי שלי, שאני, וללמוד עוד ועוד על החרדה שמתוכה אני חושב, מרגיש ופועל בלי ששמתי לב.
מהי החרדה הזו?
קודם כל היא חוויה גופנית של רעד, של כיווץ, של חוסר נשימה, של נוקשות, של דריכות של לחץ באזורים שונים בגוף.
והחרדה הזו היא גם וצורך עצום בבטחון ואישור.
רק שלא יעזבו, של ינטשו, שלא אשאר לבד כי לבד זה כמו למות.
זה מאוד דומה לילד שאיבד את ההורים שלו ועכשיו מסתובב בעולם מבוהל, מכווץ, בטראומה, מתאמץ בכל כוחו להשאר בשליטה ולא להכנע לכאב ולפחד שהוא נושא בפנים.
עם הזמן אני מגלה יותר ויותר ריפוי ואהבה בחרדה שלי.
כשאני מרגיש ומקשיב עמוק פנימה, אני מגלה שהחרדה היא בבסיסה אהבה מוחלטת לעצמי.
אהבה מוחלטת שרוצה לוודא שתמיד אהיה בטוח, מוגן, רצוי, אהוב.
כל כך רוצה לוודא את זה עד שהיא נלחצת נורא כשזה לא קורה, כשיש בי אמונה או תפיסה שזה בלתי אפשרי, שאי אפשר לאהוב אותי כמו שאני, שאין לי אפשרות להרגיש בטוח.
כשאני מכיר בטבע האוהב של החרדה שלי, אני מפסיק לשפוט ולבקר את עצמי ומרגיש חמלה ואמפטיה טבעית לעצמי.
ומתוך אמפטיה, מתגלים הרבה סודות מרפאים.
החדשות הטובות שגיליתי לאחרונה על, הן שחרדה לא מורידה אותי, אלא מעלה אותי.
אם נחשוב על זה רגע, התחושה הפיזית של חרדה (או התקף חרדה) דומה מאוד לתחושה של שיגור, שיגור על גבי טיל שמתפס למעלה בקצב מהיר, מהיר מידי, מסחרר.
כל כך מהיר שכל הגוף רועד ומתאמץ להחזיק מעמד, כאילו אנו לא מספיקים להדביק את קצב השיגור.
כאילו אנו עומדים להקרע וליפול מהטיל הזה שמשוגר במהירות למעלה וזה כל כך מפחיד.
התפיסה שתמיד גרמה לי צער ותסכול היא שחרדה מורידה אותי.
האמונה שחרדה היא מכשול, שהיא משהו שלא אמור או צריך לקרות.
האמונה שחרדה היא משהו פסול, מגונה, מביך ושגוי שיש להמנע ממנו ולהסתיר אותו בכל מחיר, זה מה שגרם לי סבל יותר מהכל.
ככל שאני חוקר ומבין את החרדה שלי יותר, אני מגלה שההפך הוא הנכון.
חרדה היא כמו השכבה הפנימית העמוקה יותר שלי שרק בעזרתה אני יכול לפגוש ולהכיר את עצמי לעומק באמת.
חרדה בעצם לא מורידה אותי, אלא מעלה אותי…משגרת אותי כלפי עצמי.
אם תחשבו על זה, כשאנו חווים התקף חרדה, הגוף רועד, הלב טס, יש תחושה של שיגור, של אובדן שליטה…ולאן זה מנסה לקחת אותנו?
אל הרגש הכי אמיתי שלנו.
אל הרגש הבלתי נשלט שאנחנו.
אל החוויה של פחד, של צורך, של בקשה, של הכרה בחוסר השליטה והריסון שלנו.
אל עצמנו.
אל מי שאנחנו באמת מתחת לשריון המבוהל והכבד של העמדת הפנים ש"הכל בסדר".
אל האנושי, הפגיע, הזקוק לאהבה, הלא יודע, החי, המגלה כל רגע מחדש, הנזקק לחיבוק, אישור ואהבה.
לשם החרדה שלנו מנסה לשגר אותנו…אל העצמי האותנטי והאנושי ביותר שלנו שכבר שנים קבור תחת פחדים עצומים, פשרות, מסכות ונסיונות לזכות באישור והערכה מהסביבה על חשבון הרגשות והצרכים הרגשיים שלו.
וכשאני מסכים לחרדה שלי שתקח אותי עוד קצת לעבר עצמי, כשאני מסכים לרעוד את הרעד הזה, לסמוך ולבטוח בעצמי, בחוכמה העמוקה יותר של הגוף שלי, אני כמו מדביק את הקצב של הטיל הזה…והכל נרגע, השמים נפתחים בתוכי, הכל נפתח בתוכי לראות…את עצמי, ככה, פגיע, אנושי, אהוב, מאפשר לעצמי לפחד ולהרגיש מוגן לגמרי בו זמנית.
כי זה לא מה אני מרגיש שמשנה, אלא איך אני מתייחס למה שאני מרגיש.
בהתיחסות שלי לרגשות שלי, אני בורא את המציאות, את הרגע הבא שלי.
אם אזרע בתוכי כנות וחמלה, אקצור שלווה, אהבה וחברות.
אם אזרע התנגדות ומאבק עיקש בעצמי, אקצור בדידות, תסכול, התנגדות ומאבק.
בהסכמה שלי לבטוח בחרדה שלי, אני מגלה שלווה ואת החופש להיות אני.
ואלה הן החדשות הטובות: חרדה (כל סוג של חרדה כמו חרדת נטישה או חרדה חברתית) לא מורידה אותנו, היא הדחף העצום והטבעי שלנו להיות שלמים עם עצמנו, כנים וגלויים לגמרי עם הרגשות שלנו.
גל החרדה בתוכנו הוא חוכמה עמוקה שמנסה לרפא אותנו בצורה המדוייקת ביותר.
כל שנותר לנו הוא ללמוד להתמסר, לבטוח ולקבל את החרדה שלנו כדי שהיא תהפוך לריפוי עצום בשבילנו.
7 תגובות
אלי תודה על המאמר הזה ועל המדריך לקבלה עצמית!
לאורך שנים אנשי מקצוע ניסו להסביר לי לקבל את הרגשות שלי… ואני כאדם רציונלי, לא הצלחתי להבין .. איך אני יכולה לקבל מחשבה/ רגש שגורם לי ןהרגיש נורא…
אז אמנם אני בתחילת הדרך.. אך במדריך הסברת לרציונלית שבי איך הרגש או המחשבה זו בעצם הדרך שלי לאהובאת עצמי ולדאוג לי כדי שאגיע למקום אליו אני רוצה להגיע.. התובמה הזו הדליקה אור בתוכי ועוזרת לי לרבל את מה שעולה.. ללא שיפוט וללא הדחקה! תודה.
תודה רבה לך על התגובה הנעימה ומחחמת הלב הזו 🙂
היי אלי.
תודה על המאמר. רואים שיש בך אהבה גדולה. מדהים!!! עד היום הקשבתי הרבה ביו טיוב לגברת לואיז היי שמדברת ומיישמת אהבה עצמית וחיזוקים חיוביים.
חשוב שיותר אנשים יקראו את מה שאתה כותב ומיישם. שיתפתי.
בהצלחה, אורן נוטוביץ
תודה רבה אורן, כיף שהתחברת והרגשת את האהבה מגיע אליך 🙂
תודה גם על השיתוף.
תודה רבה אורן 🙂
תודה על הפוסט!
היה לי טוב להיזכר ש:
כל רגש ודבר שמופיע הוא בבסיסו אהבה.
רוצה להגן – מתוך אהבה.
אפילו הרצון "להיפטר" מהרגש…הוא מתוך אהבה
האהבה שרוצה שנהיה חופשיים.
ולהיזכר שמה שמשנה זה איך אני מתייחס לרגש שלי.
תוך כדי שקראתי הרגשתי את הגוף שלי קצת נרגע, מרפה ונושם.
תודה 🙂
איזה יופי רז 🙂 תודה רבה לך