למה בכלל לקבל את עצמי או לאהוב את עצמי?
תחושות של תסכול, חרדה, דכאון, בדידות וריקנות ליוו אותי מאז שהייתי ילד.
מאז שאני זוכר את עצמי ניסיתי לפתור את התחושות הקשות האלה על ידי נסיונות להבין את עצמי, לנתח ולבחון את עצמי, על ידי ביקורת עצמית, כעס על עצמי ועל אחרים, הכחשה, בריחה ונסיונות להתגבר על הרגשות ה"שליליים" שלי ולהיות "טוב" יותר.
כמובן שזה לא באמת עזר והמשכתי להרגיש מסוכסך עם עצמי ועם העולם וגם כשניסיתי פתרונות "רוחניים" כמו מדיטציה (הרבה מאוד שעות של מדיטציה בעיקר ויפאסנה), המשכתי להרגיש תסכול וחוסר סיפוק למרות רגעי השקט והשלווה שחוויתי.
עם הזמן אני מגלה יותר ויותר שמה שבאמת חסר לי בחיים זו היכולת הטבעית לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי, מורגש וחווייתי.
הנה סרטון קצר שבו אני מסביר את החשיבות של קבלה ואהבה עצמית ככלי לריפוי, שינוי וצמיחה אישית:
עם הזמן ואחרי הרבה נסיונות כושלים ומיאשים למגר ולהתנתק ממכלול עצום של רגשות קשים ולא נעימים שליוו אותי כל חיי, הבנתי יותר ויותר שמה שאני צריך ומבקש בחיים האלה זה להינות, שיהיה לי נעים לחיות בתוך הגוף הזה.
וכדי להינות אני רוצה ללמוד לקבל את עצמי ואת הרגשות שלי, להקשיב לצרכים שלי בכנות, ללמוד לאהוב או לתת תשומת לב אוהבת לכל הרגשות שבי.
לאהוב את עצמי לא בכח, לא במאמץ אלא דווקא מתוך הסכמה להיות מי שאני ממש עכשיו, הסכמה להיות "לא מושלם", "לא יודע" ולא כמו שחשבתי שאני צריך או אמור להיות.
עם הזמן גיליתי גם שכשאני מנסה לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי בכח – מתוך רעיון שעכשיו אני "צריך" לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי כי זה מה ש"נכון" לי לעשות, זה פשוט לא עובד.
כשאני מנסה ליצור שינוי כוחני בתוכי אפילו בשם הקבלה העצמית או האהבה העצמית, אני מרגיש שאני עושה משהו לא נעים, לא באמת נוח ואוהב והחרדה שבי לא נרגעת.
רק כשהתחלתי להקשיב לעצמי באמת והרשתי לעצמי להודות בכנות שאני לא יודע לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי, כשהרשתי לעצמי להיות סקרן כמו ילד ומתוך אותה אי ידיעה וסקרנות טבעית וילדית להקשיב לעומק שלי, לגוף שלי, לרגשות שלי ולצרכים שלי, התחיל להווצר בי שיח פנימי חדש – תקשורת חדשה, קשובה, סקרנית ופתוחה ללמידה בתוך עצמי.
עם הזמן אני מגלה יותר שלווה, קרבה לעצמי ושלמות פנימית שלא הכרתי קודם ובכל פעם שאני מסכים ללמוד להקשיב לעצמי זה עוזר לי להפיג את החרדה, הריקנות והבדידות הכל כך מוכרת שמתוכה גדלתי.
מתוך אותה הקשבה עצמית רכה וסקרנית ואותה למידה של תקשורת פנימית כנה ואוהבת, נולדה בי הגישה שכיום אני קורא לה "להכיר בעצמי" – דרך חיים של ריפוי רגשי עמוק, צמיחה אישית והתעוררות פנימית אוהבת שמבוססת כולה על היכולת הטבעית שלרוב אנו לא ערים אליה אבל כזו שקיימת בכולנו – ללמוד לקבל את עצמי ולאהוב את עצמני באמת.
וכדי שכל הדיבור על קבלה עצמית ואהבה עצמית לא ישאר בגדר ססמאות ומילים רוחניות ויפות, אני רוצה לחלוק כאן את התמצית (עד כמה שניתן להעביר אותה במילים) של מה שאני מבין כיום לגבי קבלה עצמית ואהבה עצמית, מתוך התהליך האישי שלי והעבודה שלי עם אנשים.
הקושי הבסיסי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי
לפני שנדבר על אהבה עצמית וקבלה עצמית, בואו נדבר על הצורך האמיתי והעמוק ביותר או הבקשה עמוקה ביותר שלנו. על פני השטח תמיד נראה שיש לנו הרבה רצונות – זוגיות, משפחה, כסף, בטחון כזה או אחר, ריגושים, קריירה, הצלחה כזו או אחרת, הישג כזה או אחר, למצוא חן בעיניי מישהו, להיות נחשקים ורצויים, לגרום לאנשים אחרים להרגיש משהו ועוד ועוד.
הרצונות שלנו הם אינסופיים ואנו נוטים לדאוג רוב היום לגבי התגשמות של רצון כזה או אחר. הרצונות שלנו גם משתנים עם הזמן, הגיל ונסיבות החיים ואיתם הדאגות שלנו.
על פני השטח אנו חווים אינספור רצונות ותשוקות, אך במקום עמוק יותר ושורשי יותר בתוכנו קיים צורך, צורך רגשי עמוק שמכתיב את המחשבות, הרצונות והרגשות שלנו.
אפשר לומר בפשטות שכל רצון שלנו הוא ניסיון לענות על צורך רגשי עמוק.
והצורך הפנימי העמוק ביותר שקיים בנו הוא הצורך בקבלה ואהבה עצמית וכשהצורך הזה מתמלא אנו חווים תחושות של בטחון, שלווה, שמחה, אהבה, מלאות, שייכות והודיה. למעשה, לא משנה כמה רצונות נגשים בחיינו, כל עוד לא נענה על הצורך הרגשי והעמוק שלנו בקבלה ואהבה עצמית, לא נוכל לחוש מסופקים, נינוחים, שלווים ומאושרים.
אחת ההגדרות היפות ששמעתי לאהבה היא לתת לאדם את מה שהוא באמת מבקש.
לא את כל מה שהוא מספר שהוא רוצה על פני השטח, אלא את מה שהוא באמת מבקש.
אבל מה באמת מבקש האדם? זה מצריך בירור קל, זה מצריך הקשבה כנה.
העולם הרגשי שלנו הוא עולם ילדי, כלומר העולם הרגשי שלנו מתנהל כמו ילד, רגיש כמו ילד, פגיע כמו ילד, לא מבין כמו ילד וזקוק לאהבה, בטחון ואישור כמו ילד.
ומכיוון שהעולם הרגשי שלנו הוא ילדי בלי קשר לגיל, כל מה שתקף עבור ילדים, תקף גם עבור העולם הרגשי שלנו כמבוגרים.
ואגב, העולם הרגשי הילדי שלנו הוא זה שמכתיב בפועל את התחושה שלנו בחיים – אם נחייה בחרדה או בשלווה, בעצב או בשמחה, בבדידות או בתחושה של שייכות, בכעס או בשלווה, בדכאון או בשמחת חיים.
המצב שבו נמצא העולם הרגשי הילדי שלנו הוא זה שאנו חשים ומרגישים והוא זה שמבדיל בין סבל לאושר באינספור דרכים ומצבים בחיינו.
אז מה מבקש באמת אותו ילד פנימי בתוכנו?
כולם יודעים שלמנוע מילד את כל רצונותיו זה מעשה טראומטי ומכאיב מאוד. מצד שני, גם לספק לילד כל מה שהוא רוצה ולהיות עסוקים בריצוי בלתי פוסק של הילד מוביל לתחושה קשה של ריקרנות, חוסר סיפוק וחוסר ביכולת להציב גבולות בריאים.
כלומר, אם נעסוק רק בריצוי או אי ריצוי של הרצונות הילדיים שלנו, לא נוכל להרגיש מסופקים ומאושרים ונרגיש אבודים ומבולבלים.
אנחנו לומדים לראות מה אנחנו באמת מבקשים בעומק שלנו, כשאנחנו לומדים להקשיב לעצמנו ולרגשות שלנו בכנות.
כשאני מקשיב לעצמי, לרגשות שלי ולילד שבי, אני מגלה שהבקשה העמוקה שלי – זו שיכולה לגרום לי להרגיש באמת בטוח, מוגן, חופשי ומאושר היא הבקשה לאהבה עצמית.
אהבה מורגשת, אהבה עצמית מורגשת ולא תאורטית שבאה לידי ביטוי בכמה מישורים בתוכי:
1. מודעות או הקשבה כנה לעצמי, לרגשות ולצרכים שלי
הקשבה שמתפתחת מתוך הפניית תשומת לב למחשבות, לרגשות ולתחושות הגוף שלי ושאילת שאלות כנות שיוצרות שיח פנימי סקרן ומאפשר בתוכי.
2. הצטרפות – יכולת לתת אישור ותחושה שאנחנו ביחד לאותו עולם רגשי וילדי שבי
מתוך השיח הפנימי הקשוב שלי עם עצמי, נפתחת האפשרות ללמוד להרשות לעצמי להרגיש כפי שאני מרגיש, לחשוב כפי שאני חושב ולהיות כפי שאני כעת. מתוך אישור פנימי אוהב, חל שינוי מהותי בגישה שלי כלפי עצמי וכלפי החיים ושינוי עמוק ויסודי בתפיסת המציאות שלי.
3. נאמנות מעשית לצרכים הפיזיים והרגשיים שלי
מתוך הקשבה כנה ואישור אוהב כלפי עצמי והעולם הרגשי שלי, נפתחת האפשרות להבין את הצרכים הפיזיים והרגשיים שלי טוב יותר ולעומק ולפעול בעולם בהרמוניה ומתוך נאמנות לצרכים שלי. כשאני פועל בעולם מתוך הרמוניה והקשבה לעצמי, אני פועל גם מתוך הקשבה כנה ואוהבת לצרכים של אחרים שנמצאים בסביבתי.
זה יכול כמובן להשמע מאוד קשה ומאתגר אבל אחת הבשורות המרגשות ביותר שגילתי לגבי היכולת לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי היא זו:
אין שום חובה להיות מושלם ביכולת שלי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי. אין צורך שאהיה מושלם ביכולת שלי להקשיב לעצמי, לתת לעצמי אישור ולהיות נאמן לעצמי ואין צורך שאפסיק להיות ביקורתי או להרגיש אשמה.
זה אפילו לא אפשרי.
מספיק שאבקש ללמוד, שאמצא בי את היכולת הכנה לבקש מעצמי בכנות ללמוד לקבל ולאהוב את עצמי וללמוד להקשיב לעצמי, לתת לעצמי אישור אוהב ולהיות נאמן לעצמי, כדי שאחווה ריפוי עמוק, למידה משמעותית ושחרור הולך ומעמיק מדפוסים של סבל, אשמה, בושה, חרדה ובדידות.
לאהוב את עצמי או ללמוד לאהוב את עצמי?
שאלתם את עצמכם פעם למה החיים לא הגיעו עם הוראות הפעלה או לפחות עם איזה ספר שבאמת יסביר מה קורה ואיך לחיות באושר?
למה אלוהים או הטבע זרק אותנו ככה לתוך העולם המוזר הזה בלי לכתוב ספר הנחיות?
ואני לא מדבר על ספרי דת, אלא על ספר שבאמת מלמד איך לחיות כאן באהבה ובאושר בכל רגע ורגע בלי לדרוש מאתנו להלחם בעצמנו ולהכאיב לעצמנו?
גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו לא מעט פעמים, אבל מתוך המסע שלי בשנים האחרונות אני מגלה שבעצם, לא צריך שום ספר. לא צריך אפילו עמוד. לא צריך אפילו פסקה ולא משפט.
צריך רק הנחיה אחת וכולנו מכירים אותה – אהבה.
אהבה עצמית או קבלה עצמית, היא כל מה שנדרש לנו באמת כדי לשרוד, לפרוח ולשגשג.
ולאהוב את עצמי זה לפעמים מרגיש ממש פשוט וקל לפעמים ממש מורכב וקשה והרבה פעמים לא ברור לנו בכלל, איך לאהוב את עצמי? איך לקבל את עצמי?
כשעצוב לנו מאוד, כשבודד, כשמפחיד, כשכואב, כשלא מובן, כשמבלבל, כשדורשים מאתנו להשתנות, כשמספרים לנו שחייבים להיות אחרים ממה שאנחנו, כשאנחנו פוחדים לאכזב ולהפגע…איך לאהוב את עצמי? איך לקבל את עצמי?
איך זה בכלל אפשרי?
הרי גדלנו עם המשוואה הכואבת הזו – או אהבה או בטחון.
או לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי או לחיות במרדף בלתי פוסק אחרי בטחון ואישור חיצוני מההורים ומהחברה, ומול משוואה אכזרית כזו רובנו בוחרים באופציה השניה – מרדף בלתי פוסק אחרי אישורים חיצוניים מתוך ויתור על רגשותינו.
מזל שלא באמת צריך לאהוב את עצמי, אלא רק ללמוד לאהוב את עצמי.
אין באהבה עצמית או באהבה בכלל, קו סיום מוחלט. אהבה היא רק למידה, היא רק עצם הסכמה ללמוד לבקש. לבקש מעצמי להפגש עם מה שאני מרגיש וחווה כבר עכשיו וכשאני מסכים ללמוד לאהוב, אני כבר אוהב.
ללמוד לאהוב את עצמי זה לאהוב את עצמי ובאותו אופן, ללמוד לקבל את עצמי, זה לקבל את עצמי.
ללמוד לאהוב את עצמנו ולקבל את עצמנו, זה כל מה שאנו עושים בעולם הזה בין אם נלך בדרך הישירה והקלה יותר או בדרך העקיפה והקשה.
אני אישית מרגיש שבכל רגע, בכל מצב, בכל דקה ובכל שניה, בכל רגש, בכל קושי ובכל מחשבה שלי, אני לומד לאהוב את עצמי.
אני מבקש את זה, שואל את זה, מסתכל מתוך זה ומרגיש שהשאלה היחידה שבאמת מעניינת אותי היא: איך לאהוב את עצמי עכשיו?
ואפילו יותר מזה, איך אני כבר אוהב את עצמי עכשיו?
וכשאני שואל שאלה כזו, גם בלב הקושי והכאב אני מגלה שאני כבר אוהב את עצמי כי שאלתי, כי שאלתי את עצמי והקשבתי לרגשות שלי, לבקשות שלי, לילד שבי, לכל מה שכואב, פגוע, מוזר, דפוק, טיפש, עיוור, קשה, קל, חשוך ומואר בי.
וגם אם לא הבנתי, גם אם אין לי "תשובה", עצם זה שהשאלה קיימת בי זה כבר הלימוד, זו כבר אהבה עצמית, זו כבר הבעת כוונה כנה ואוהבת כלפי עצמי וזה משנה את הגישה שלי לעצמי ולחיים.
אז פשוט ככה, אין פה באמת מה להשיג, רק ללמוד לאהוב וזה קורה כבר עכשיו לך, לי, לנו.
בכל נשימה, בכל תנועה, בכל מפגש ובכל פרידה, השאלה היחידה שבאמת שווה לשאול היא – איך אני אוהב את עצמי עכשיו?
אני מגלה עם הזמן יותר ויותר שללמוד לאהוב זה ריפוי לכל צורה של סבל נפשי.
חרדות, דכאון, תקיעות, מועקה, ריקנות, חוסר בטחון, מחשבות טורדניות ומתח נפשי הם רק סימפטומים שטחיים של משהו הרבה יותר עמוק ופשוט – של חוסר בסיסי בהזנה אוהבת או במילים אחרות, חוסר בסיסי באהבה עצמית וקבלה עצמית.
אחרי כל המסעות, השאלות, התהיות, החרדות והמחשבות, אני תמיד מגיע רק לשאלה הזו שיכולה להישאל בלי מילים, רק מתוך תשומת לב לעצמי: איך אני אוהב את עצמי עכשיו?
והתשובה לא חייבת להיות במילים, התשובה לא מצריכה הסבר. התשובה מבחינתי היא החיים עצמם, היא מה שאני חווה ומרגיש ברגע זה, התשובה היא אני, היא אני בכל דרך שבה אני חווה אותי עכשיו וכל מה שנשאר לי זה להרגיש, להקשיב ולגלות משהו מעניין בתוכי.
קבלה עצמית או אהבה עצמית?
עוד נקודה שמנראית לי חשובה ויכולה להיות מבלבלת: קבלה עצמית היא אהבה עצמית וגם ההפך – אהבה עצמית היא קבלה עצמית.
למה?
לפעמים אנו חושבים על קבלה עצמית כעל פתרון אדיש, כלומר יחס אדיש או מעין "השלמה מתוך חוסר ברירה או חוסר אונים עם מה שיש".
אבל הגישה הזו היא לא קבלה עצמית, הגישה הזו היא פשרה, וויתור או הדחקה רגשית.
כשאני באמת מקבל את עצמי ואת הרגשות שלי, אין בי יחס אדיש, מאופק, קר, מרוחק או מתפשר כלפי עצמי.
כשאני באמת לומד לקבל את עצמי, אני לומד להרגיש את אותם רגשות שמהם ניסיתי לברוח ולהתעלם במשך שנים.
אני לומד לומר לעצמי לפעמים שאני לא יודע איך לאהוב ולקבל את עצמי עכשיו ודווקא מתוך הכנות הזו אני לומד להקשיב לכל רגש שמגיע מתוכי – פחד, כעס, עצב, אשמה, בושה, קנאה, שמחה או כל רגש אחר.
וזה מרגיש מאוד קרוב, מאוד אכפתי, מאוד ביחד, זה מרגיש אוהב.
אז קבלה עצמית שלא מרגישה כמו אהבה עצמית, היא לא באמת קבלה עצמית. היא רק ניסיון מאולץ להשלים עם עצמי או להתפשר על המצב במקרים רבים מתוך רעיונות פסיכולוגיים, מוסריים או רוחניים, אבל זו לא באמת קבלה.
לקבלה עצמית ואהבה עצמית יש את אותה התחושה – מנוחה, שמחת חיים, התרחבות ושלמות פנימית שהולכת וגדלה.
לא טכניקה ולא שיטה אלא אינטליגנציה אוהבת
נקודה נוספת שהיא אולי החשובה מכולן היא זו: קבלה עצמית או אהבה עצמית היא לא שיטה, לא טכניקה ולא פטנט פסיכולוגי או רוחני.
קבלה עצמית ואהבה עצמית היא לא עוד סוג של "חשיבה חיובית", מניפולציה רגשית, שינוי אמונות, תכנות התת מודע, שחרור דפוסים ישנים או כל טכניקה אחרת.
זו אינטלגנציה שאפשר לפתח ולטפח אבל אי אפשר להפוך אותה לשיטה. זו אינטלגנציה חייה, לומדת וטבעית שקיימת בכל אחד ואחת מאתנו אך אנו לרוב לא מודעים לקיומה פשוט מכיוון שאיש לא לימד אותנו להשתמש בה.
האדם, כמו הטבע עצמו, משתנה ומתפתח ללא הרף מתוך דינמיקה ומורכבות אינסופית ולכן אין שום כלל, "שיטה" או טכניקה אחת שיכולה להביא ריפוי או אושר אמיתי לאדם.
נדרשת אינטליגציה חייה ואמיתית שיכולה ללמוד בכל רגע משהו חדש, כדי לאפשר לנו לשחרר את עצמנו מחרדה נפשית עמוקה ולאפשר לנו לשמוח ולצמוח באמת לאורך זמן והאינטלגנציה הזו קיימת בנו כבר כעת.
תהליך קל, נעים ואוהב
אחד המאפיינים החשובים ביותר בתהליך למידה של קבלה עצמית ואהבה עצמית הוא שהתהליך הוא מהנה מיסודו.
מה שהופך את התהליך למהנה הוא שהתהליך הוא קל, נעים ואוהב.
תהליך למידה של קבלה ואהבה עצמית לא מנסה לעמת את האדם בכח עם מצבים רגשיים קשים ולא מאיץ אותנו להגיע לאנשו, אלא שם את כל הדגש על סקרנות, למידה והנאה מהתהליך.
אם לדוגמה נשאל ילד מי לדעתו אוהב אותו, הוא יאמר במילים כאלה או אחרות שמי שאוהב אותו הוא מי שעושה לו נעים, כלומר מי שמתייחס אליו באופן נעים, ונעים זו בעצם תחושה של היענות לצורך הרגשי העמוק באהבה ולאו דווקא היענות לכל רצון שהילד מביע.
רק כשהצורך הרגשי העמוק באהבה נענה, התחושה היא נעימה באמת.
לכן, תהליך הלימוד של קבלה ואהבה עצמית, בין אם במסגרת אישית, טיפולית, קבוצתית או אחרת, נוטה להתמקד בשאלה – "מה נעים לי?" ולא בשאלה המלחיצה "לאן צריך להגיע?" או "מה חייבים להשיג?".
למעשה, בתהליך למידה של קבלה עצמית ואהבה עצמית, הגישה חשובה יותר מהדרך או היעד. כשהגישה היא קשובה, בודקת מה נעים לי ומרגיש מדוייק, שמה את הנעימות במרכז, היא מלמדת אותנו קבלה ואהבה עצמית ולא חשוב אילו רגשות נפגוש או דרך אילו מצבים רגשיים ונפשיים נעבור.
הסוד הוא בגישה
אפשר להבין את ההבדל המהותי בין גישה טכנית לגישה אינטליגנטית ואוהבת באמצעות השאלה – איזה הורה היית רוצה?
האם היית רוצה לגדול אצל הורה שלמד ומכיר הרבה טכניקות להתמדדות עם רגשות ומצבים רגשיים קשים והרבה שיטות פסיכולוגיות ורוחניות "נכונות" לשיפור מצב הרוח ושינוי אמונות ומחשבות?
או שהיית מעדיף לגדול אצל הורה קשוב, אוהב, כן ורגיש שלא יודע מה עושים אבל שכן מודה ברגשות שלו ובחולשות ובפחדים שלו ושלא מכיר שיטות וטכניקות אבל יש לו לב פתוח ורצון כן ואמיתי להקשיב ולהבין אותך?
אני אישית הייתי מעדיף הורה אוהב וקשוב, וזה בדיוק מה שאני לומד להיות עבור עצמי במסע שאני קורא לו "קבלה עצמית ואהבה עצמית" – לומד להיות הורה אוהב וקשוב לעצמי.
הלימוד הזה משנה את הגישה שלי לעצמי.
מכיוון שקבלה עצמית ואהבה עצמית לא מנסה לשנות אותנו אלא מראה לנו אותנו באור אנושי ואוהב, היא יוצרת ללא מאמץ שינוי עמוק ויסודי ביותר בכל הדפוסים הרגשיים והנפשיים שלנו.
מכיוון שרובנו מורגלים מגיל צעיר מאוד לגישה ביקורתית, מאשימה וכוחנית שדורשת מאתנו להשתנות בכח ולהתאמץ כדי להיות ראויים לאישור, אהבה ובטחון, גישה של קבלה עצמית ואהבה עצמית היא שינוי מרענן ויסודי עבורנו.
בעצם, החלק המודע שבי שלומד לפתח את היכולת הטבעית לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי הוא כמו הורה אוהב לילד פגוע, מפוחד ועצוב שנסגר והתכווץ אחרי שנים של יחס נוקשה ופוגעני.
קבלה עצמית ואהבה עצמית היא בעצם השינוי העמוק ביותר והרחב ביותר ביחס שלנו לעצמנו, זהו שינוי הדרגתי ושורשי בראייה ובהתייחסות שלנו אל עצמנו, אל החיים ואל העולם שאנו חיים בו. זהו שינוי ודרך של למידה שמביאה ריפוי קל, נעים ועמוק לדפוסים של סבל נפשי כמו חרדה, מועקה, תקיעות, קורבנות, אשמה, חרטה, ריקנות, בדידות, דכאון ועוד.
קבלה עצמית ואהבה עצמית היא גישה אינטליגנטית, גישה כנה ולומדת והיא לא דורשת שינוי במחשבות או ברגשות שלנו, היא יוצרת את השינוי על ידי נוכחות אוהבת ולמידה כנה.
כפי שאמר גנדי "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם", כך גם קבלה עצמית ואהבה עצמית, היא פשוט ההסכמה ללמוד לקבל ולאהוב את עצמנו כפי שאנו עכשיו: ביקורתיים, כועסים, פוחדים, עצובים ולא מושלמים.
אני מרגיש שקבלה עצמית ואהבה עצמית היא באמת לא "שיטה" ששיכת לי או לאדם כלשהו. זהו פשוט טבע הדברים.
כמו שכל הנהרות זורמים לים בלי מאמץ, בלי שמישהו יכריח אותם, פשוט כי קיים כח משיכה טבעי, כי כזה הוא טבע הדברים, כך גם כל התהליכים הרגשיים והנפשיים שאנו עוברים בחיים זורמים ומתנקזים אל קבלה ואהבה עצמית הולכת ומעמיקה.
ולסיום, דיאלוג פנימי קצר עם עצמי…
ש: האם אתה מאושר לגמרי?
ת: לא
ש: האם הצלחת לאהוב את עצמך לגמרי?
ת: לא
ש: האם הצלחת לקבל את עצמך לגמרי?
ת: לא
ש: אם כך מה יש ללמוד ממך? מה יש לך לתת לאנשים? במה הצלחת?
ת: הצלחתי להודות בזה שאני לא יודע לקבל את עצמי ולא יודע לאהוב את עצמי לגמרי.
הצלחתי להודות שאני לא מאושר, שאני פוחד, שאני עצוב ושלא נעים לי.
והצלחתי ללמוד. אבל יותר נכון, אני מצליח (לא כל הזמן) ללמוד. מצליח ללמוד להיות מאושר, ללמוד לקבל, ללמוד לאהוב אותי וללמוד להיזכר שאני אחד עם מי שאני.
ש: אם כך, אתה רק תלמיד, אתה לא מורה.
ת: נכון, אני תלמיד ותמיד אהיה תלמיד ומה שאני מלמד זה…איך להיות תלמיד שמסכים ללמוד.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול טבעי במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?
26 תגובות
כל דבר פה נגע בי הרגשתי שהסרטונים ומה שרשום כאילן עליי
גם אם זה לא ישנה לי את החיים ברגע זה אני חייב להגיד שהשתנה בי משהו כרגע ועלה בי חיוך וסוג של שחרור
תודה רבה
תודה רבה יונתן, נעים לי לשמוע.
לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי זה מסע, זו דרך חיים ואני לומד כל יום משהו חדש.
ללא ספק המסע הכי נעים, מרפא ומשחרר שיש 🙂
הרגשתי שכל מה שאמרת בסרטון נגע בי ועכשיו אני מבינה שתמיד היו בי פחדים שהתביישתי להוציא החוצה ונסיתי "להחביא מתחת לשטיח" וזהו מהיום אני שלמה עם עצמי , תודה לך!!
תודה רבה על התגובה 🙂
ממש שמח שהתעוררה בך ההבנה שמותר לך לאהוב את עצמך.
בעיניי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי זה מסע של התפתחות תמידית, דרך חיים של למידה
והאתגרים שבדרך הם מתנות שלנו לעצמנו, מתנות של הבנה והתעוררות הלב.
אלי שלום,
נהנתי מאד לקרא את המאמר המצויין המובן לי מאד לאחר שעברתי תהליך כזה עם עצמי של קבלה ואהבה עצמית יותר לקראת גיל 49.
אני מקווה שאנשים שעדיין לא הגיעו לתחושות האלה מבינים את המאמר ומצליחים בכל זאת לרפא את עצמם. הסימן לריפוי , הוא אי הסכמה יותר לביקורת של אנשים בסביבבתך או התעלמות מדברים היכולים להישמע כמו ביקורת כי זה כבר לא מצליח לערער אצלך שום פיסה בהוויה שלך וזו תחושת ניצחון ושלמות!!
תודה רבה, איזה כיף לשמוע 🙂
אלי היקר
מרגישה שבלי הכרות ביננו קראתי את המילים שאני כ׳כ משתוקקת לשמוע, תודה על הדיוק על הכנות ועל הבנה עמוקה של הנפש.
ותודה שעזרת לי להבין מהי הבקשה העמוקה שנמצאת בתוכי
מרגיש נעים לשכב לידי על האדמה🙏🏼
תודה רבה הדס, ממש נעים לי לקרוא 🙂