איך להתמודד עם פרידה או משבר – מכאב לריפוי וצמיחה

התמודדות עם פרידה – המשבר האישי שלי

זה אחד הסיפורים הכי כואבים שלי ולמרות שהוא מדבר על משבר בעקבות פרידה כואבת, המסקנות והתובנות שבאות בעקבותיו תקפות לכל משבר אחר.

זה קרה לי בגיל 27, החיים שלי נעצרו שם.
גרתי אז בחיפה והייתי סטודנט לתואר שני בהנדסה בטכניון.
במבט לאחור אני מבין שבפנים תמיד הרגשתי מאוד חסר בטחון, סבלתי מחרדת נטישה חזקה ולמרות שהיו לי לא מעט בנות זוג, היחסים תמיד היו מלווים בהרבה מתח, מריבות, עלבונות, ויכוחים, ביקורת ותחושות של לחץ ותסכול.

חוסר יציבות היה מאפיין מאוד בולט ומכאיב של כל מה שהיה קשור ליחסים הזוגיים שלי. כשהייתי בלי בת זוג הרגשתי מאוד בודד, חסר אונים, לחוץ וחרד וכשהייתי בזוגיות הרגשתי לכוד, תקוע, לא מסופק, מאוד ביקורתי ולא נינוח.

בפנים נשאתי בתוכי שנים של כאב, של תסכול מיני, של תחושת נחיתות וכאב שבאו מהבית שבו גדלתי.
במשך שנים בשנות ה-20 שלי ניסיתי לפצות על זה, להספיק להיות עם כמה שיותר נשים, להוכיח לעצמי שאני שווה, שאני יכול, שאני נחשק. זה היה קצת כמו אובססיה, כמו התמכרות שהעסיקה אותי מאוד בימים ההם.

אבל יחד עם כל זה, תמיד הרגשתי בפנים שמשהו שומר עלי, שיש לי מעין "השגחה פרטית", שלא משנה כמה קשה או מסובך המצב, תמיד הכל יוצא לטובה בסוף. הייתה בי מין אופטימיות תמימה שעודדה אותי גם במקומות הכי קשים ומדכאים שחוויתי (וחוותי הרבה כאלה).

גם לפני הסיפור הזה חוויתי כמה פרידות כואבות מאוד, אבל שום דבר לא התקרב בעוצמה שלו לסופה ההרסנית שפקדה אותי בגיל 27.
להתמודד עם משבר, להתמודד עם פרידה – המילים האלה קטנות מידי מכדי להכיל את מה שעברתי אז.

הכרתי אותה (את שמה אני שומר בדיסקרטיות) באתר הכרויות ומהפגישה הראשונה הרגשנו חיבור ומשיכה חזקה. כבר בדייט הראשון היא אמרה לי שהיא פתוחה להכל, רק דבר אחד היא בקשה – שלא אבגוד בה כפי שעשה החבר הקודם שלה.
אני כמובן הבטחתי שלא אבל בפנים ידעתי שאני משקר, ידעתי שאני לא יודע לומר "לא" לסקס ושזה רק עניין של זמן, אבל לא רציתי להודות בזה אפילו בפני עצמי, אז שיקרתי ונסיתי להאמין בשקר הזה.

זה לקח רק חודשיים של קשר עד שזה קרה. וכשזה קרה, הרגשתי נורא. הרגשתי אשם, טיפש, חסר אונים וחסר שליטה. הרגשתי שמשהו ממש איום קרה לי, כמו שלא הרגשתי בעבר.
בהתחלה ניסיתי להדחיק את זה אבל תוך כמה ימים הבנתי שאני לא יכול ולא רוצה לחיות בשקר הזה והחלטתי לספר לה.
וכשסיפרתי את זה, היא הזדעזעה, כעסה מאוד וסיימה את הקשר בינינו.

זה הכאיב לה מאוד ופגע בה אבל לי זה עשה משהו אחר לגמרי – אותי זה ניפץ לרסיסים.
וכשאני אומר "ניפץ לרסיסים", אני מתכוון שהרגשתי החל מאותו רגע שכל המציאות שלי הפכה להיות חדה ודוקרת כמו סכינים. כמו אלפי סכינים שננעצו בי, כמו להתרסק לרסיסים בתחתית של תהום זרועת קוצים וחיות טרף ולראות את עולמי חרב עלי ברגע.

ביום אחד הרגשתי שהחיים שלי התרסקו. חוויתי כאב, דכאון, צער ואשמה בעוצמות משתקות עד כדי כך שהרגשתי באבל בלי שום פרופורציה למה שהכרתי בעבר.
בימים שאחרי הארוע הזה, הרגשתי שהחיים שלי נגמרו, שאיבדתי את הדבר הכי טוב שיכלתי למצוא בחיים ושכל זה קרה בגללי ובאשמתי ושגם אלוהים לא שומר עלי יותר, הוא נטש אותי ולא מנע ממני את האסון הזה.

וממש כמו בדומינו, הזעזוע הרגשי הזה הפיל אחריו את כל מערכת האמונות שלי, את האמון שלי בחיים, באלוהים, בטוב, בעצמי ובכל מה שהחזיק אותי בחיים עד אז.

ביליתי חודשים ארוכים בנסיונות אובססיביים להשיב אותה אלי אבל זה לא עבד. לה היה הרבה יותר קל להמשיך הלאה.
במשך חודשים כל מה שיכלתי לעשות במהלך הימים היה לעשן סיגריות (למרות שאני לא מעשן), לדבר ולבכות, להתאבל, לשבת שעתיים-שלוש ביום במדיטציה (מה שכנראה הציל אותי במידת מה) ולבעור מכאב.

הכי מפחיד היה שחשתי שאני פשוט משתגע, שאני על הגבול בין שפיות לשיגעון. הייתי רואה את הדמות שלה בעיני רוחי ובוער מכאב וצער, כל הגוף שלי בער והרגשתי שנפער בור עצום וכואב במרכז החזה שלי.

הייתי שומע את השם שלה בראש שלי תוך כדי הליכה ברחוב ולא מבין מה קורה לי. היו לי מחשבות טורדניות מפחידות, אלימות, אובססיביות ומשוגעות. הרגשתי כאילו אני רדוף ע"י קללה, ע"י רוח רפאים.
הרגשתי אהבה ושנאה בעוצמות שלא הרגשתי מעולם.

הרגשתי אבוד, משותק והרגשתי שהילד שבי פשוט מת, שכל שמחת חיים וחיוביות פשוט גוועו ומתו בי. לא יכלתי לקבל את זה בשום אופן.

מה שהחזיק אותי בחיים היה מדיטציה, חברים וכתיבה. באותה תקופה התחלתי לכתוב ולהלחין שירים כדי איכשהו לעודד את עצמי לחזור לחיות, לחזור להאמין שמשהו טוב עוד יקרה.
במשך כמעט שנתיים הייתי שבר כלי, נזכרתי בה כל הזמן, חיפשתי אותה בכל בת זוג שהכרתי וניסיתי למצוא מישהי שתהיה כמה שיותר דומה לה.
כמובן שזה לא עבד.

תהליך השיקום שלי לקח כשנתיים. שנתיים של כאב, צער, גילוי עצמי, גילוי של יצירתיות שלא הכרתי, גילוי של עומק הכאב והצער שהיו בי, גילוי חוסר המודעות שלי למעשים שלי והבנה של ההשלכות והמניעים שלי.

התפתחתי מאוד בזכות המשבר הזה. לא האמנתי בהתחלה שאי פעם אוכל להודות על מה שעברתי, שאוכל לראות בזה משהו טוב ובונה. כשזה קרה, כשהייתי בתוך התהום, הרגשתי שיש כתם שחור ובלתי הפיך על החיים שלי, שאיבדתי את השמחה לנצח וחשבתי לא פעם על לסיים את החיים.

היום אני במקום שונה מאוד, עברתי המון מאז. התפתחתי, למדתי וגיליתי את עצמי בעומקים שלא הכרתי. גם היחס שלי למיניות, אהבה וזוגיות השתנה לגמרי.
כבר שנים שאני עובד עם אנשים ועזרתי לרבים להתמודד עם פרידות ועם משברים קשים ואובדן אבל אני לא אשכח את התקופה ההיא, את ההתרסקות האדירה שעברתי ואת הצמיחה מעומק התהום האפלה ביותר שראיתי בחיי.

אז מה באמת חשוב לי לומר כאן?
שאף אחד לא הכין אותי לזה.
אף אחד לא סיפר לי שלהתמודד עם פרידה או משבר יכול להרגיש כמו מוות, כמו אבל, כמו גיהנום צרוף של צער איום ומשתק שלא מפסיק לייסר, שלא מרפה, ששובר ומרסק ומרגיש כמו אש ששורפת מבפנים עד כדי שגעון, בלי רחמים ובלי מנוחה.

ואחד הדברים הכי קשים היה חוסר ההבנה.
חוסר ההבנה שזה יכול לקרות, שזה בכלל הגיוני להרגיש כך בגלל פרידה, אחרי קשר של חודשיים בלבד. שזה בכלל הגיוני שהמחשבות שלי היו אובססיביות, משוגעות ואלימות ושהרגשתי שכל מה שטוב בחיים שלי נגמר ברגע אחד של טפשות מצידי.

רק אחרי שזה קרה לי, שמעתי עוד סיפורים מאנשים שחוו דברים דומים. אנשים שחוו משבר או פרידה והתרסקו לרסיסים, איבדו כל שמחת חיים והרגישו שהם משתגעים ולא הבינו למה.

וזה אולי החלק הכי קשה בסיפור – משבר אמון.
משבר מול החיים, מול אלוהים, מול עצמנו, מול כל מה שידענו והכרנו.

והדבר הכי חשוב במשבר כזה, הוא להבין שאנחנו לא לבד, שמה שאנחנו עוברים הוא כן הגיוני ונורמלי ושזו לא רק קללה וסוף הדרך, אלא מפגש עמוק, מרפא ומעצים עם עצמנו.