איך אפשר לאהוב את עצמי?

מנסה ולא תמיד מצליח

אנחנו תמיד מנסים באופן לא מודע לענות על הצרכים שלנו, אבל הרבה פעמים אנחנו לא מצליחים.
זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים את עצמנו, זה לא אומר שאני לא אוהב את עצמי. זה רק אומר שממש כמו ילדים, אנחנו לא יודעים איך לענות על הצורך שלנו ולמרות ש"אני אוהב את עצמי" אני עדיין לא יודע איך לתת מענה אמיתי לצרכים שלי (סיפור אמיתי…).

לדוגמה אם אני מנסה לענות על הצורך שלי בתחושה של בטחון וחופש על ידי התמכרות לאכילה רגשית, זה לא באמת עובד. רק לרגעים קצרים שמלווים בתחושת אשמה, חרדה וחוסר אונים. אבל זה לא אומר שאני לא אוהב את עצמי.

למה זה לא תמיד מצליח? כי אני לא יודע איך, כי אין לי היכרות אמיתית עם דרך יעילה יותר.
זה לא שאין לי רעיונות טובים יותר בראש, אלא שברמה העמוקה, הילדית, בליבה הפנימית שלי לא למדתי משהו טוב יותר למרות שאני אוהב את עצמי מאוד ומנסה בכל הכח להיטיב עם עצמי.

הדוגמה שהייתה לי כילד היו ההורים שלי וזה מה שלמדתי עמוק בפנים במקומות הכי ראשוניים שלי – לנסות להמנע מכאב נפשי מפחיד מאוד על ידי בריחה, הדחקה ופגיעה בעצמי.
וזה הכל מאהבה לעצמי, הכל רק כי אני אוהב את עצמי.

וזו לא אשמתי שזה מה שלמדתי. זו גם לא אשמת ההורים שלי כי גם להם היו הורים.
מה שחשוב זה שלי יש את היכולת לראות את האמת העמוקה והאוהבת לגבי עצמי וזה כבר ריפוי עצום לכל היחס שלי לעצמי.

כדי להבין את זה עוד קצת ניקח לדוגמא את אלה מאתנו שפוצעים את עצמם, שמעשנים, שבורחים לאכילה רגשית, לאלכוהול וסמים, שחותכים את עצמם.

למה אנחנו עושים את זה?
רק כדי לא להרגיש את הכאב הנפשי העצום שבפנים.
רק כדי להרגיש הקלה וחופש זמני מהפחד, הטראומה והכאב שנתפס בעיניינו כפשוט בלתי אפשרי לחיות איתו, להרגיש אותו.
במהלך העבודה שלי עם אנשים פגשתי לא מעט אנשים רגישים ומקסימים שפגעו בעצמם בדרכים שונות. גם אני בכל שנות הבריחה וההתמכרות שלי פגעתי מאוד בעצמי והכאבתי לעצמי שוב ושוב.

ובכל המקרים האלה, כשמבררים לעומק מגלים שהמניע הוא תמיד אוהב – הוא תמיד הנסיון להמנע מפחד וכאב עצומים שנראים לנו כבלתי אפשריים לחלוטין.
פחד וכאב שנראים כאילו אם נחווה אותם פשוט מתפרק, נשתגע, לא נוכל לחיות יותר.

זה ברור שההתנהגות הזו פוגעת ופוצעת אבל בחוויה הפנימית זה עדיף לנו, פשוט עדיף על פני הפחד האיום שהודחק במשך שנים רבות בפנים ומרגיש כמו מלאך המוות.

מה שאני רואה הוא זה:

אף אחד, אבל אף אחד, לא יפגע בעצמו אלא אם כן הוא מנסה למנוע מעצמו פגיעה חמורה יותר.

לדוגמה: אדם שקוטע לעצמו את היד בסכין כדי להציל את חייו. האם הוא אוהב את עצמו? האם הוא פועל מתוך אהבה עצמית?

כן, מכיוון שאדם לא עושה דבר כזה אלא אם כן הוא מנסה להציל את חייו באמצעות הפעולה הזו.
אם היד שלו לכודה מתחת לסלע ואין שום דרך אחרת להחלץ, אז מתוך אהבה עצמית האדם יקטע את היד שלו. הוא יסכן את חייו למען הסיכוי להציל את חייו. וזו אהבה עצמית. אהבה טבעית.

כך שזה לא אמת מוזר שאני אוהב את עצמי ועדיין עושה דברים שמכאיבים לי.
דווקא בגלל שאני אוהב את עצמי, אני מוכן להקריב את הנוחות שלי למען מה שנראה לי כסכנה.
הריפוי נמצא בהבנה של של אותה "סכנה" וביכולת לתת מענה פנימי לחרדה שלנו.
ודווקא ההכרה בכך שאני כבר אוהב את עצמי, היא התחלה נפלאה לריפוי שכזה.

ואפילו אדם שמתאבד. היה לי חבר שהתאבד לפני כמה שנים. זה כאב לי מאוד, זה שבר אותי, לקח לי הרבה זמן להשלים עם זה.
הכרתי אותו מקרוב. הוא סבל מאוד נפשית.
החיים הלכו והפכו בשבילו למסע של ייסורים ללא שום נחמה או תקווה.
בעולם הפנימי שלו, החיים התפרשו כסכנה, כבושה, כאשמה, ככשלון, כבדידות והצהרת התבוסה שלו מול העולם.

המוות עבורו הצטייר כנחמה, ההקלה, השחרור.
וההתאבדות – הוא כבר השתוקק אליה.
הוא ציפה לה כמו למשב רוח נעים ומשחרר.

מתוך אהבה לעצמו הוא בחר לסיים את הסבל חסר הסיכוי שהוא חווה בחיים.
ואין כאן שום עניין של צדק, של הצדקה, של נכון או לא נכון.
זה לא אומר שאי אפשר לעזור למישהו או שלא כדאי לעשות מה שאפשר כדי לעזור למישהו.

אני מדבר רק על ההכרה הפשוטה הזו – כל מה שאדם עושה זה מתוך אהבה עצמית, מתוך נסיון לעשות לעצמו נעים (או פחות כואב), להיטיב עם עצמו, לעשות לעצמו את מה שנעים לו, את מה שיוצר לו, בפרשנות הסובייקטיבית שלו, תחושה של בטחון, נחת, שלווה והקלה.