אהבה עצמית היא המפתח לכל שינוי בחיים

הקושי לבצע שינוי בחיים

בין אם אנחנו רוצים לעשות שינוי בחיים שהוא חיצוני (מקום עבודה, זוגיות, מקום מגורים, הרגלי אכילה, פעילות גופנית, יצירה, קריירה ועוד) או שינוי בחיים שהוא פנימי (צורת חשיבה, תפיסת עולם, דימוי עצמי, בטחון עצמי, חרדה, דכאון, רגישות, תקיעות, בדידות, תחושות אשמה ואכזבה ועוד) אנחנו ניצבים תמיד מול העולם הפנימי הרגשי שלנו.

הקושי שאנו חווים בכל נסיון לשנות משהו בחיינו הוא שהעולם הרגשי הפנימי שלנו לא דובר את השפה הלכאורה "הגיונית" שאנו רגילים לדבר ולחשוב בה. העולם הרגשי שלנו הוא מסתורי, לא תמיד צפוי, נתון לגלים, הוא רגיש, פגיע ולעיתים קרובות מסרב לשתף פעולה עם השינוי שאנו רואים ל"נכון" בחיינו.

וגם כשיש שיתוף פעולה פנימי עם השינוי שאנו רוצים ליצור בחיים, לעיתים קרובות השינוי לא מחזיק מעמד לאורך זמן ואנו חוזרים להרגלים הישנים שלנו במהרה.

אם הקול ה"רציונלי" שבראש שלנו מנסה להיות הדמות הבוגרת והאחראית שאחראית על הישרדות, אחריות, שיפור והצלחה, העולם הרגשי הפנימי שלנו מתנהג הרבה יותר כמו ילד. והילד הזה הוא לעיתים קרובות סרבן, מרדן, עצור, מכווץ, מתנגד, רגיש מאוד, מתקומם, נפגע בקלות,  הפכפך, לא יציב, לא משתף פעולה ומרגיש נעלב וכועס בלי שנבין למה.

כשאנחנו מנסים לשנות את הילד הזה בכח, כשאנחנו מבקרים אותו, מאיימים עליו, מנסים "לחנך" אותו בכח, כשאנחנו מפעילים עליו מניפולציות, "שיטות" ו"טכניקות" שאמורות לגרום לו להשתנות בעקיפין ומתעלמים מהאינטלגנציה והרגישות שלו, הוא רק מתכווץ יותר, עצוב יותר, סגור יותר ומנותק יותר מאתנו.

למה הילד הזה מתנהג כך?

ממש כמו עם ילד או ילדה אמיתיים, הילד הפנימי שבנו משקף את חוויית הילדות שלנו. ויותר מכך, הוא משקף את מידת האהבה, ההקשבה, הבטחון, האישור, התמיכה והחופש או במילים אחרות, מידת ההזנה האוהבת שקיבלנו בילדות.

הילד הזה שבנו מתנהג כפי שהוא מתנהג מכיוון שהוא מרגיש פגוע, הוא מרגיש שלא נותנים מקום לכל הרגשות שלו, שהוא מאוכזב ופגוע מהעולם הזה, מההורים שלו, ממי שהיה אמור להיות מקור של קבלה, אהבה ובטחון עבורו.

הילד שבנו נושא הרבה כאב. כאב שהוא תוצר של שנים שבהן היה כל כך רך, רגיש ופתוח וקיבל לא פעם יחס מתעלם, נוקשה, מאשים, ביקורתי ולא אוהב.

אבל זה רק חצי מהסיפור. החצי השני של הסיפור הוא ש"אנחנו" או אותו חלק חושב ו"הגיוני" שבנו, מתנהג אל אותו הילד במובנים רבים באותו אופן שבו ההורים שלנו התייחסו אלינו בילדות.

אנו נוטים להתעלם מרגשותיו של הילד, להאשים ולבקר את עצמנו, לדרוש מעצמנו להשתנות בכח, מאיימים על עצמנו בתסריטים מפחידים ולא באמת מקשיבים או מנסים להבין את הצרכים הרגשיים הילדיים שלנו.

ואיך כל זה מתקשר לקבלה ואהבה עצמית?

נניח שאנחנו רוצים לשנות משהו בחיים – להתחיל משהו חדש, לשנות משהו ישן, לאתגר את עצמנו ולהתנסות בדרך חדשה כלשהי. אנחנו ניצבים מול אותו ילד עקשן, פגוע ולא צפוי ומנסים לשכנע אותו (את עצמנו) שזה כדאי, שזה חשוב, שבמקום החדש יהיה טוב יותר, אבל הילד שבנו לא משתף פעולה.

חשוב להבין שהסיבה שהילד לא משתף פעולה היא שאין לו אמון בנו (בעצמו). הילד שבנו איבד את האמון שיהיה לו הורה אוהב שיתן לו תחושה של אישור ובטחון ולכן באופן לא מודע הוא מתנגד לכל נסיון של שינוי בחיים פשוט כי הוא נמצא במצב של חרדה פנימית וכשאנו נמצאים בחרדה, באופן טבעי אנו מסרבים לזוז מהמקום אפילו כשמדובר ב"שיפור".

ברור שכשהחיים שלנו נמצאים במקום לא נעים, כשאנו סובלים מהרגלים, דפוסי חשיבה, מקומות ואנשים לא נעימים, גם הילד שבנו חווה את הסבל הזה ולא נעים לו אבל הוא עדיין יכול לסרב לזוז מהמקום במשך שנים עד שיתקיים תנאי אחד בסיסי – קבלה ואהבה עצמית.

כדי שהילד שבנו יוכל לשתף פעולה  הוא חייב להרגיש בטחון בסיסי. הוא חייב להרגיש אמון בכך שיש לו הורה אוהב, נוכח שמקשיב לו, שמבין את הצרכים שלו ושם אותו ולא את ההישגים שלו, במקום ראשון. הורה שהוא חבר נאמן, מגונן ומבין.

זו תחושה שרובנו לא למדנו לתת לעצמנו מעולם ולא באשמתנו, פשוט לא לימדנו אותנו, לא הייתה לרובנו דוגמה כזו בילדות. רובנו גדלנו בגישה של "קדימה, לדרוד, לשנות, להשיג, להצליח, להתקדם, לעקוף, להביא תוצאות, לספק סחורה…" ועמוק בפנים רובנו שכחנו או נטשנו את הילד שבנו, את הצרכים הרגשיים שלנו וזה כואב ושם הרבה מקלות בגלגלים שלנו.

אהבה עצמית מתחילה בהקשבה כנה

אם נקשיב לאותו ילד עקשן וסרבן בתוכנו, אם נקשיב לו ברכות, בכנות, נבקש ונלמד לתקשר איתו, אנחנו בעצם נלמד להקשיב לעצמנו.

באותה הקשבה כנה, נגלה את הפגיעות שלנו, את הצורך שלנו בבטחון, את הכאב והעצבות שאנו סוחבים שנים בתוכנו. בהקשבה כנה אפשר באמת לגלות שהילד שבנו הוא אנחנו עצמנו ושאין באמת הפרדה בין אותו ילד פגיע, רגיש, אהוב ואנושי לבינינו עצמנו.

כשאנחנו לומדים לקבל ולאהוב את הילד שבנו, אנחנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו ולתת לעצמנו את ההזנה הפנימית החשובה ביותר – אהבה עצמית. אהבה עצמית היא תחושה של נאמנות, של הקשבה, של ביחד, של "לא משנה מה יקרה, אני פה איתך".
כשזו התחושה, כשיש יותר בטחון ואמון פנימי בתוכנו, אנו בעצם יוצרים את הבסיס והתשתית לכל שינוי בחיינו.

כפי שרכב לא יזוז אם לא נמלא את מיכל הדלק, כפי שפרח לא יפרח אם לא נשקה ולא נדשן אותו ולא משנה כמה נדרוש ממנו לפרוח, כך גם אנחנו והילד שבנו לא יכולים ליצור שינוי אמיתי בחיים ללא למידה של קבלה ואהבה עצמית.

וכך, למרות שעל פני השטח זה נשמע סותר שקבלה ואהבה עצמית היא המפתח לכל שינוי בחיים, כשאנחנו מסתכלים פנימה ומקשיבים לעצמנו בכנות, אנחנו מגלים שזה מאוד הגיוני, אנושי וטבעי.

קבלה ואהבה עצמית היא בכלל לא פשרה

קבלה ואהבה עצמית היא לא פשרה, וויתור על החלומות שלנו או סיפור של "זה מה יש וככה זה". פשרה וויתור הם סיפטומים של חוסר אהבה עצמית. זוהי התעלמות, חוסר הקשבה וחוסר התייחסות לצרכים הרגשיים שלנו.

קבלה עצמית או אהבה עצמית היא למידה איטנלגנטית, כנה וקשובה. למידה ששואלת שאלות כמו:

איך להקשיב לעצמנו ולרגשות שלנו?

איך להרשות לעצמנו להרגיש את מה שאנחנו מרגישים?

איך לנוח מהנסיון החרדתי לשנות את עצמנו בכח?

איך להקשיב, להבין ולהיות חברים טובים של עצמנו ברבדים העמוקים שלנו?

איך לשחק, להינות ולחיות באהבה עם הילד שבנו ובעצם…עם עצמנו?

ומתוך הקשבה כנה ולמידה של הפניית שאלות אוהבת כלפי עצמנו, אנו מגלים ומבינים את הצרכים שלנו, לומדים לייצר מוטיביציה פנימית אוהבת ולהניע את החיים שלנו במסלול המדוייק ביותר עבורנו.

וכשאנחנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו באמת, כל שינוי בחיים שנרצה לעשות הופך להיות קל יותר, נעים יותר, אפשרי יותר וטבעי יותר עבורנו כי אנחנו פועלים מתוך שלמות פנימית שנותנת לנו כח, מוטיבציה, מודעות והבנה אוהבת של עצמנו ושל המציאות בה אנחנו חיים.