מחשבות טורדניות על פגיעה, מחלות, מוות ועוד

מחשבות טורדניות על פגיעה, מוות ומחלות – הסיפור שלי

לפני כמה שנים, אני ובת הזוג שלי הלכנו למסיבת ריקודים. המסיבה הייתה בשטח פתוח בטבע והיתה שם מוזיקה אנרגטית ושמחה, הרבה משפחות עם ילדים, דוכנים של אוכל ושתיה ופינות יצירה.

האווירה הייתה שמחה, אני ובלה רקדנו ושמתי לב גם למה שקורה מסביב (אני תמיד שם לב לאנשים מסביבי בארועים חברתיים, להתנהגות שלהם, לשפת הגוף, למה שהם משדרים).

בשלב מסויים אני ובלה הלכנו הצידה לאזור שבו אנשים ישבו על מחצלות ודברו בינם לבין עצמם. בלה הלכה לקנות לעצמה אוכל ולמה דקות נשארתי לבד בין האנשים על המחצלת, מקשיב לקולות שסביבי.
לרגע מצאתי את עצמי פשוט מסתכל מסביב ורואה המון אנשים מדברים, רוקדים, עסוקים בעצמם או במי שאיתם.

בין היתר ראיתי מולי אבא וילדה בת 5 בערך. הם עמדו ליד המדורה שהייתה ממוקמת בין המחצלות שעליהן ישבו אנשים.
היה נראה לי שהילדה סקרנית לגבי האש ורוצה להתקרב ואבא שלה לקח אותה בזהירות ביד לראות את האש מקרוב יותר תוך שהוא שומר עליה שלא תיפגע וביחד הם הניחו מקל במדורה.

"איזה חמודים" חשבתי לעצמי…
אבל אז, פתאום, כאילו משום מקום הגיחה בראשי מחשבה אחרת.
אפשר לקרוא לה מחשבה טורדנית או מחשבה פולשנית, מה שבטוח, היא הייתה מאוד לא נעימה.
מחשבה שאמרה לי פתאום "בא לי לדחוף את הילדה הזו למדורה!".

מחשבה שנראתה מוזרה, זדונית, מרושעת ומשוגעת ומיד עוררה בי תחושה של זעזוע, של אי נוחות, של לחץ ומבוכה לאור המחשבה המפחידה והלא הגיונית הזו.

משהו בי מייד התכווץ במין תחושת אשמה ונסיון מיידי להסתיר ולגנות את המחשבה הזו באמירה של "מה זה עכשיו? השתגעת? מה לא בסדר איתך שאתה חושב זוועות כאלה? איזה בן אדם נורמלי חושב ככה? רק שאף אחד לא ידע איזה זוועות אתה חושב…".

כל זה עבר בי בשבריר שניה, ולרגע הרגשתי שפשוט בא לי להיעלם מהעולם.
אבל מיד נזכרתי שאני כבר מכיר את המחשבות הטורדניות ויודע שכל מחשבה טורדנית רוצה לספר לי משהו.
כל מחשבה מזעזעת כזו היא כמו שליח, כמו מסר מתת המודע שלי, מהעולם הרגשי שבי שמבקש תשומת לב ולא באמת מנסה לפגוע בי.

רק למען הסר ספק: בוודאי שלעולם לא הייתי פוגע בילדה ולצורך העניין באף אדם ולא משנה מה היה עובר לי בראש. המחשבה הזו הייתה עבורי איתות, קריאה לתשומת לב, משהו שעלה ממקום עמוק בתוכי שאני לא לגמרי מבין.

אני כבר מכיר את זה טוב משנים של מחשבות טורדניות שסבלתי מהן ומשנים של תהליכי תרפיה, צמיחה והתפתחות אישית.
לכן מה שעשיתי קודם כל, זה להקשיב לעצמי, לגוף שלי, לרגשות שלי ולמקום שמייד התכווץ בי בפחד כשעלתה בי המחשבה המטרידה.
הקשבתי לעצמי ואז פניתי ישירות אל אותה מחשבה מפחידה וממש דיברתי איתה, דיברתי איתה כמו שמדברים עם ילד כי העולם הרגשי שלנו הוא תמיד ילדי, תמיד רגיש, זקוק לאהבה, לביטוי ובטחון ויותר מהכל – לתשומת לב ויחס.

העולם הרגשי התת מודע שלנו הוא תמיד עולם ילדי (בלי קשר לגיל הכרונולוגי) שלא תמיד יודע איך להביע את עצמו, איך לבקש משהו, איך לומר שהוא פוחד וזקוק לאהבה פשוט כי לא לימדו אותו כשהיה קטן, לא פיתחו אצלו את היכולת לתקשר, להבין את הצרכים שלו ולהביע אותם ולכן זה יכול לצאת לו עקום – כמו לקשקש על הקיר, או לצייר משהו ממש מפחיד או…לחשוב מחשבה טורדנית מזעזעת שאי אפשר להתעלם ממנה.

אפשר לומר שפשוט דיברתי עם עצמי, עם הילד הרגשי שבי שביטא את עצמו על ידי מחשבה מפחידה כזו.
הדיבור הפנימי הזה הוא בעצם צורת חשיבה ותקשורת פנימית שאני לומד ומלמד כבר שנים והיא מאוד טבעית ופשוטה.
היא מבוססת על היכולת הטבעית שלנו כבני אדם לדבר עם עצמנו, להקשיב לגוף ולרגשות שלנו ולייצר תקשורת פנימית בריאה וכנה שמעוררת הבנה, שלווה, בטחון וצמיחה אישית.

השיחה היא בעצם בין המחשבה ההכרתית שלי ("אני"), לבין העולם הרגשי שלי ("הילד") שמגיב באופן רגשי לכל מה שקורה והוא מבטא את עצמו גם במחשבות שחלקן נראות טורדניות, מוזרות ומפחידות, גם בתחושות הגוף, גם בגלים רגשיים וגם בדרכים יצירתיות כמו תמונות, זכרונות, דמיון ואסוציאציות.