בזמן האחרון עברתי תקופה לא קלה.
תקופה שבה ניצבתי מול דילמה קשה ביחסים שלי, דילמה שבה הרגשתי לא פעם לכוד, אבוד, מתוסכל ולא יכול למלא את הצרכים שלי או לתת מעצמי, לא יכול להרגיש את האהבה והשפע שאני יודע שקיימים בליבי, לא יכול להרגיש שלם עם עצמי.
לתת מעצמי זה לתת לעצמי. זה משהו שהבנתי כבר מזמן, בהרבה צורות ודרכים הגעתי לאותה תובנה: לתת מעצמי זה אושר ושפע אבל אני יכול לתת למישהו אחר רק כשאני נותן לעצמי באמת.
נותן לעצמי את כל האהבה שאני צריך, את כל ההקשבה, תשומת הלב, הרכות, הכנות והמסירות שאני זקוק לה.
רק כשאני שם את עצמי במקום ראשון באמת.
ראשון לפני מה שההורים שלי רוצים, לפני מה שהחברה שחייה בראשי אומרת שצריך ונכון, ראשון לפני כל שיקול אחר לגבי מישהו או משהו אחר, ראשון במובן של מה שמרגיש נעים, אוהב ומדוייק עבורי בעומק ליבי.
אבל קל לשכוח את זה.
קל לגלוש לדפוסים הישנים שבהם אני מאמין שאני חייב להתנהג באופן מסויים, להגיע להישגים מסויימים בזמנים מסויימים בחיים, לעשות את מה שמצפים ודורשים ממני אחרת אני מרגיש אשם, חסר ערך, מבוהל, חסר אונים, עלוב ומעניש את עצמי באינספור דרכים לא מודעות.
לא פעם מצאתי את עצמי בלחץ עצום ורגשות אשמה, נחיתות, חרדה וחוסר אונים מתוך מחשבות שעדיין לא הספקתי לעשות או להשיג משהו שהייתי כבר "אמור" או "צריך" להשיג בגיל הזה, בזמן הזה, במקום הזה שאני נמצא בו בחיים.
שאני לא מתנהג ברכות, נחמדות, אהבה, קבלה, הבנה, סובלנות, גמישות, חמלה, מודעות, בגרות או אינספור תכונות אחרות שבאופן לא מודע אני מספר לעצמי שאני "חייב" לנהוג לפיהן.
המחשבות האלה ש"אני עדיין\כבר לא כך וכך…", מתגנבות בקלות, במהירות, בלי שנשים לב.
והן לוחשות ברקע ולפעמים ממש בגלוי – "אתה לא מספיק טוב, אין לך זכות להינות, לשמוח, להיות מאושר, עד שלא תשיג ותהיה מי שאתה אמור וצריך להיות".
מחשבות מפחידות, מחשבות מפוחדות, לחוצות, מחשבות שלמדו בילדות שלאהבה יש תנאים קשים מאוד ושאין שום דרך להרגיש בעלי ערך ובטחון בלי לסבול, לוותר על עצמנו ולהקריב את האושר שלנו.
וכשאני מקשיב לעצמי פנימה – לילד שבי, ללב שלי, לעומק הגוף, לאלוהים שבי, אני מגלה רק בקשה אחת – להתמסר לגמרי.
להתמסר לגמרי לצורך, לרגש ולחוכמה שבליבי.
כשאני נזכר בעצמי, בזה שבפנים חי בי משהו רגיש, חכם ועמוק מאוד, אני יוצא מהמעגל המייסר והמתסכל של "כן או לא", "להשאר או לעזוב" "בעד או נגד" ופותח אפשרות לחיות מתוך חוכמת הלב.
חוכמה שלא מחולקת לדילמות מייסרות ובלתי פתירות.
חוכמה שמאפשרת ללכת באחדות ובשלמות מתוך הכרה ואינטואיציה עמוקה.
לראש יש אינטלגנציה.
אבל החוכמה היחידה היא חוכמת הלב.
חוכמה שלא פוסלת ולא מחייבת שום דבר.
שלא מכריחה ולא מאלצת שום דבר.
חוכמה שיש בה חופש ודיוק אינסופי.
חוכמה שבה אפשר לנוח ולהרגיש שלם עם עצמי ורק להתמסר, לבקש להיות נתינה ומסירות אינסופית לליבי.
ומתוך זה בלי שום מאמץ, נתינה לכל העולם כולו.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול טבעי במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
3 תגובות
מה עושה חרדי ממוצע עם מאמר כזה.
הרי אדם דתי שיש לו אמונה ואמונה בתורה ובחיובי התורה . איך הןא יכןל לקבל את מה שכתבת פה.
לדוגמא כתבת חכמת הלב.
מהי חכמת הלב? מי אמר שיש לי את חכמת הלב? מאיפה הלב שלי מקבל ויודע חכמה? מי אמר שהלב שלי חכם אולי הוא טיפש? מה אמר שאכן הלב מיעץ לי נכון?
מה עושה חרדי ממוצע עם מאמר כזה.
הרי אדם דתי שיש לו אמונה ואמונה בתורה ובחיובי התורה . איך הןא יכןל לקבל את מה שכתבת פה.
לדוגמא כתבת חכמת הלב.
מהי חכמת הלב? מי אמר שיש לי את חכמת הלב? מאיפה הלב שלי מקבל ויודע חכמה? מי אמר שהלב שלי חכם אולי הוא טיפש? מה אמר שאכן הלב מיעץ לי נכון?
היי מרדכי
דיבור מנותק רגשית כמו שאתה מציג פה, הוא בור ללא תחתית.
אפשר לשבת ולשעול עד סוף הימים "ומה אם, ומה אם…" והדרך שלי היא לא להמשיך להעלות עוד ועוד מחשבות של ספק
אלא לעשות דרך מעשית של חיבור פנימה ותקשורת פנימית אמיתית ואז מגלים מהו הלב ואיך הוא עובד ולא צריך לתהות באוויר עד אינסוף…
וזה לא קשור להיותך חרדי או לא חרדי, זה קשור לבחירה המעשית לעשות דרך ולא לשבת על הגדר ולהעלות ספקות כי לזה אין באמת גבול וקצה וגם לא תכלית.