טראומה נפשית היא כאב רגשי שמלווה אותנו לרוב מימי ילדותנו.
מי מאתנו לא מכיר את המושג "הלם קרב"?
גם בלי ההגדרה המדעית המדוייקת, די ברור לאיזו תחושה מתכוונים כשאומרים "הלם קרב". תחושה של חרדה, של כאב רגשי עמוק, של ניתוק, של תקיעות וחוסר יכולת להבין, להביע או לתקשר את מה שמרגישים באמת, של לחץ ומתח פנימי ותחושה של דריכות ואי שקט.
וכמובן כל הקשיים שהמצב הזה מביא בחיים, בעשיה ובמערכות יחסים במיוחד.
עם הזמן הבחנתי שהמצב של "הלם קרב" מאוד נפוץ ואני נתקל בו שוב ושוב אצל אנשים שמגיעים אלי ושלא השתתפו מעולם במלחמה.
ויותר מזה, גם אני מרגיש שקיימים גם בי סימפטומים מסויימים של הלם קרב. כשחשבתי על זה, פתאום הבנתי שיש סוג אחר של הלם שהוא הרבה יותר נפוץ מהלם קרב ואני קורא לו – "הלם ילדות".
הלם ילדות הוא תוצאה של טראומה נפשית מתמשכת שחווינו בילדות והוא הרבה יותר נפוץ מהלם קרב כי עבור רבים מאתנו הילדות הייתה לא פחות מחוויה של שדה קרב מתמשך, גם אם על פני השטח "הכל היה בסדר".
דמיינו את עצמכם לרגע כילדים קטנים…
ילדים שגדלים בבית שבו צריך להאבק על הזכות להרגיש את מה שמרגישים, על הזכות לקבל אישור ואהבה. בית שבו צריך לפחד כל הזמן מנטישה, מהתעלמות, מעונש, מכעס, מנזיפה או אלימות מילולית או פיזית.
דמיינו את הצורך לדאוג כל הזמן שלא נצליח לרצות או לעמוד בציפיות של ההורים והחברה שהם מייצגים והמון תחושה של בדידות, חרדה, חוסר אונים ושל "אין מענה לצרכים שלי", "אין לי מקום בטוח", של גינוי ואולי פשוט התעלמות וחוסר הבנה כלפי לרגשות הכי ראשוניים, פגיעים ורכים בנו.
החוויה הזו היא טראומטית, היא טראומה נפשית מתמשכת ומכאיבה והיא שוכנת לרוב בבסיס כל התפיסות שלנו לגבי עצמנו, לגבי יחסים, לגבי החיים עצמם.
ולמרות שהלם ילדות הרבה יותר נפוץ מהלם קרב, הלם ילדות לא זוכה להכרה אמיתית.
אין התייחסות אמיתית לנושא הזה במקרים רבים ולכן אין גם מענה אמיתי לקושי ולכאב שכרוך בהלם ילדות ויותר מזה, מי שסובל מהלם ילדות מרגיש גם אשם על כך מכיוון שלכאורה "הכל בסדר" אז איזה תירוץ או זכות יש לנו להרגיש פגועים?
איזה תרוץ או זכות יש לנו להרגיש עצורים?
חסרי בטחון?
זועמים בלי סיבה נראית לעין?
איזה תרוץ או זכות יש לנו להרגיש חוסר בטחון? נתק רגשי? צורך לברוח ולהתמכר? כאב רגשי? קושי להביע או להסביר את עצמנו? קושי לתקשר ולתת אמון ביחסים אינטימיים?
אני מרגיש שהמקומות הפגועים שבי שמקורם בהלם הילדות שחוויתי זקוקים קודם כל להכרה ואישור אוהב מצידי כדי שאוכל להרגיש שלם ואוהב.
פוסט אישי מעמוד הפייסבוק שלי בנוגע לילדות שלי והדרך בה אני לומד לרפא את עצמי היום:
אבא שלי כועס עלי מאוד. הוא צועק עלי, מקלל אותי ואומר שאני רע, אנוכי, שאני העונש שלו, שאף אחד לא יאהב אותי ושאני הורס לו...
פורסם על ידי אלי קרסניץ ב- יום חמישי, 14 ביולי 2016
מה מרגיש מי שסובל מהלם ילדות?
להלם ילדות שהוא בעצם טראומת ילדות מתמשכת, יש הרבה מאוד סימפטומים.
למשל תחושות של שיתוק או התנתקות מול מצבים חברתיים, תחושות של אימה מחשבות טורדניות ומפחידות באופן כרוני ללא סיבה נראית לעין, מחשבות "מגעילות" שחוזרות שוב ושוב, תחושות של זעם, לחץ וחרדה בלתי מוסברת.
למשל קושי וחרדה במצבים חברתיים, חוסר בטחון עמוק וחרדה מאינטימיות והיחשפות.
למשל תחושות של נחיתות, התנשאות, קושי בתקשורת, בהבנה של רגשות או צרכים רגשיים שלנו ושל האחר ועוד.
ואפשר גם לחלק את הסימפטומים לכמה תחומים: ניתוק, יאוש, מאבק ושריון.
ניתוק
נוקשות כרונית באזורים מסויימים בגוף, צורך בלתי פוסק לברוח מעצמנו, לצלול לתוך חלום או התמכרות או התעסקות אובססיבית כלשהי שרק תסיח את דעתנו מהתחושה שאי אפשר פשוט להיות אני.
תחושה שלא מגיע לנו להיות מאושרים, שאי אפשר באמת לאהוב אותנו ושהעולם בעצם לא אוהב אותנו, כאב רגשי שלא מרפה, פסימיות ומועקה בלב ובחזה בלי שנבין למה או מה גורם לזה.
יאוש
תחושה של בדידות, מועקה בחזה, תחושת חוסר מכרסמת ובור שחור שאי אפשר למלא.
אי אמון בחיים ובאפשרות לאהבה ושמחה.
קושי גדול לתת אמון, צורך בלתי פוסק לוודא, לבדוק, לחשוד…כי בפנים מרגישים שבטח משהו פגום בנו ושאי אפשר באמת לאהוב.
מאבק
תחושה של קורבנות כרונית, תחושה שהעולם והחיים נגדנו.
התפרצויות זעם מתוך כאב פנימי. מרירות ונטייה כרונית לבקר, לשפוט, להאשים ולדרוש מאחרים להשתנות.
מריבה ומאבק בלתי פוסק עם עצמנו ועם העולם.
שריון
מסכה, חומות, שריון…חיים מבוצרים ומבודדים של בדידות בתוך הכלא המבוצר שלנו שאליו נכנס מעט מאוד אור אם בכלל.
ומשם לשבת ולצפות על העולם כמו חייזר, כמו מישהו שבכלל לא שייך לפה, שלא מבין איך הוא הגיע אל העולם המוזר והמנוכר הזה.
ויש גם סימפטומים כמו דביקות בהסברים "רוחניים" ודתיים של התעלות מעל הרגש והגוף, האחזות ברעיונות של "הארה" ו"צדיקות" וסגפנות שהיא מעל הרגישות והפגיעות האנושית הטבעית, הגופנית, הכנה.
ובפנים, עמוק בפנים…משהו מרגיש פשוט קפוא, מאובן, לא מחובר עד הסוף, לא נושם חופשי…משהו סגור ונעול בתוך האפלה המרירה ורווית הצער שאיש לא מעז להרגיש באמת.
איך אני יודע את כל זה?
כי הסיפור הזה הוא לגמר אני בעצמי. אני זה שעבר דרך כל סימפטום שרשמתי פה וחלקם עדיין קיימים בי במינון כזה או אחר גם היום.
וכמובן שכבר פגשתי מאות אנשים שעברו אצלי במפגשים אישיים וסדנאות שהראו את כל הסימפוטמים האלה בעצמם.
ועם יד על הלב, כמה אנשים אתם מכירים שסובלים מהלם ילדות?
לפעמים טראומה נפשית יכולה להיות עוצמתית מאוד ועדיין סמויה מהעין. לא כי זה לא כואב, אלא כי התרגלנו, כי אנחנו כבר לא רגילים למשהו אחר וכבר לא מצפים להרגיש משהו אחר.
טראומה נפשית והלם ילדות – איך מטפלים בזה?
טראומה נפשית היא מקום כואב ופגוע, מאוד. ואיך מטפלים במקום פגוע וכואב כל כך?
בעדינות, ברגישות, בהקשבה, בכנות ובאהבה.
אנו לומדים קודם כל להכיר במציאות הזו, להכיר במצב הנפשי הזה ולתת לו ביטוי אותנטי כלשהו בתוך העולם הפנימי והכל כך רגיש שלנו.
אנחנו לומדים ליצור תקשורת מחודשת עם עצמנו.
לומדים ליצור תקשורת רכה ולא מאיימת שרואה את המקום הכל כך פגוע והעצור הזה בתוכנו ולאט לאט משיבה את חום האהבה אל כל מה שקפא בנו לפני שנים.
בגוף שלנו יש הרבה מקומות שהם כמו ערי רפאים. ערים שננטשו בבהלה עצומה אל מול קרבות מאיימים בילדותנו.
כמוהם, יש בגוף שלנו אזורים שלמים שנפגעו רגשית או פיזית והמודעות שלנו פשוט נטשה אותם כדי לא לכאוב יותר ואלה נשארו קפואים ומאובנים בתוכנו.
אפשר לבדוק את זה בקלות כששמים לב היכן הנשימה שלנו נעצרת.
היכן הנשימה שלך נעצרת?
האם היא מגיעה בחופשיות עד תחתית הבטן? האם היא נעצרת באמצע הבטן? אולי בבטן העליונה? אולי היא מגעיה רק עד מפתח הלב? אולי היא נעצרת כבר בגרון?
איזו תחושה יש שם, במקום שבו הנשימה נעצרת?
האם יש שם תחושה של אי נוחות? מועקה? מצוקה? חוסר? כאב? לחץ?
אצל רובנו הנשימה נעצרת הרבה לפני הדרך השלמה אל הבטן התחתונה ויש הרבה מתח, מאמץ ולחץ בשרירי הבטן.
זהו סיפטום מוחשי לאותו מצב טראומטי רגשי וכואב בתוכנו.
במהלך הריפוי האוהב לעצמנו, אנחנו לומדים לגלות את האינטלגנציה והחוכמה העמוקה שקיימת בכל מקום שהתאבן וקפא בנו ולכבד אותה, להקשיב לה ולבקש את הבקשות הכי עמוקות שלה.
בקשות שהן אוהבות, שהן שלמות, שהן כוללות את שני צידי המטבע שאנחנו – הפחד והאומץ, החולשה והעוצמה, הכיווץ והשחרור, הלבד והביחד.
בתהליך הריפוי הפנימי אנחנו לומדים להיזכר מחדש באופן רגשי וחווייתי, בשביל מה ובשביל מי אנחנו בוחרים לחיות כאן בכל רגע.
אנחנו נזכרים שאנחנו יכולים ללמד את עצמנו דרכים חדשות ואוהבות לבטא את עצמנו בעולם הפנימי והחיצוני שלנו ולהפשיר את הקרח הפנימי מעל הלב שלנו לאט לאט ובאופן רגיש ואוהב.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול טבעי במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
15 תגובות
שלום,
אני ממש צריך עזרה,
אם יהיה לך זמן,
אצטרך לדבר איתך זה המייל שלי
a325513166@gmail.com
היי.
אני גדלתי בבית בו אבא שלי היה שתלטן מאוד ואלים מילולית.הוא לא הרביץ,וקילל לעיתים רחוקות.אבל היתה אווירה של טרור מצידו כל הזמן.אני בת 52 מאובחנת כבר מזמן כבעלת אישיות גבולית ומאניה דיפרסיה מספר 2 .יש בי צד שמאוד אהב את אבא שלי ויש בי צד שיודע שהדינמיקה המשפחתית דפקה לי ולאחי וכמובן לאמי,את החיים.כתבת יפה מאוד ואני מודה לך על זה.
תודה רבה על השיתוף
שמח שנעזרת בי
כל מילה בסלע.
כל מילה שציינת חוויתי וחווה.
הבדידות שמאיימת להרוג
תודה
שלום,
קראתי את המאמר שלך.
הוא רק אישר לי את מה שידעתי תמיד.
אני מודע לכל מה שעובר עלי.
תת ההכרה שלי כבר שים רבות איננה תת-הכרתית, אלא גלויה לגמרי.
ההתנתקות מהעולם, הסירוב לעשות דברים שהייתי אמור לעשות, או דחיה שלהם להרבה מאוד זמן עד שאני מוצא כח נפשי לעשות אותם, הפחד מהאבא שנשאר עד היום (אני בן 68 ואני נפטר בשנת 2000)… המחסומים הנפשיים… הכל ידוע לי. אין פה שום תת מודע. יש בתוכי סירוב מוחלט לעשת דברים. תת ההכרה שלי למעשה אומרת לי: מאחר ולא קיבלתי תמיכה, חום ואהבה, אלא רק ילדות יחסית קשוחה (וזה לא משנה שההורים שלי אהבו אותי, אבל לא ידעו אריך לבטא את האהבה שלהם… ניחוש שלי: כי ככה הם בעצמם גדלו, ולא הכירו עולם מושגים אחר), אני לא מוכנה להמשיך הלאה בחיים ולהשאיר את העבר מאחור, ולהבין כי אין דרך לפצות על מה שלא היה (החום והאהבה והתמיכה), ועדיף להמשיך ולא להפסיד את מה שעדיין יש לך החיים הלאה. אז אם אני (=תת ההכרה) לא מקבלת את מה שאני דורשת, אני נכנסת לשביתה ולא מענין אותי כלום. שימות העולם. אני לא מוותרת כמלוא הנימה על כלום.
זה המצב שלי. תקוע בשיתוק תקשורתי עם העולם. חי בהתבודדות כי אני לא לא רוצה להיות בחברת בני אדם ומרגיש מאוד לא נוח ונמצא לידם תחת כפיה של דרישות החיים (למרות שהם כמעט שלא מרגישים ב\ה בנסיבות טכניות ועניניות, כי אני אדם מאוד מנומס ולא פוגע באחרים… יש לי מספיק מוקשים תקשורתיים אחרים), בגלל זה לא התחתנתי, הלימודים האקדמאיים שלי נדפקו לגמרי, הקריירה שרציתי ושמעולם לא התחילה, וכו'.
הייתי מתאבד כבר לפני 40 שנים, אבל יש לי אינסטינקט חיים חזק מדי, ולכן אני פשוט מחכה שהחיים יגמרו מעצמם, בגיל כזה או אחר. אני לא הטיפוס המתאבד. אני לא הולך לזרוק את עצמי מול רכבת או אוטובוס או מכונית (להיפך – אני אדם זהיר מאוד), לא קופץ מהגג, לא יורה על עצמי (במשך מספר שנים הייתי מאבטח חמוש ומעולם לא עלה בדעתי להשתמש בנשק להתאבדות), וכו'. בקיצור – לא מתאבד.
אבל אני גם יודע שהמחסומים שלי בלתי עבירים. חסינים לחלוטין – ואני מתכוון לזה. יש לי בנפש קיר פלדה יותר עבה משריון טנק או מהכספת המאובטחת ביותר. שום טיפול פסיכולוגי אפילו לא התחיל לשרוט את השריון שלי.
המסקנה היחידה שלי היא שיש רק דרך אחת לטפל בזה, ואני לא בטוח אם הנתיב הזה בכלל קיים באופן מעשי עבורי.
הדרך היא לטפל פיזית בגוף, בגישה שתאלץ בכח את תת ההכרה להגיב ולהשתנות.
למשל: חשבתי על תאי החמצן או טיפולים פיזיים שונים אחרים. מגע בגוף מאלץ את תת ההכרהלהגיב. היא לא יכולה להימנע מזה. למה? כי טיפול פיזי לא עובר דרך המח והמחסומים שלו, אלא דרך הגוף עצמו. זאת עשיה פיזית לגמרי. תת ההרכה תמצא את עצמה נאלצת להתיחס לדבר שקורה לגוף בשבתוכו היא נמצאת.
לפני המון שנים חי ד"ר רודי הגאון, שהיה הפסיכולוג הכי טוב שאי פעם חי במדינת ישראל, ואחד הטובים ביותר בעולם. הוא היה קשור ישירות, תלמידו של תלמידו של פרויד, שהיה חי בשוויץ, שכחתי כרגע את שמו. הוא טיפל באנשים ישירות דרך הגוף, בשילוב עם שיחות עם פסיכולוגים. לצערי, המימסד בישראל שהיה שמרני מדי, דחה את השיטות שלו, ואפילו האשימו אותו בעבירות של מגע בגוף. בסופו של דבר, המכון שלו נסגר אי שם בשנות ה- 90, נדמה לי.
לסיכום: אשמח לשמוע את דעתך, ואולי גם הכוונה לשיטת טיפול מתאימה, שיטת טיפול אפשרית שתפרוץ בכח את המחסום ההגנתי העצום שלי דרך משהו שקשור בפיזיולוגיה של הגוף. שיחות פסיכולוגיות הן בזבוז זמן (והרבה כסף… שממילא אין לי) עבורי. אני חכם ומנוסה מדי ומנטרל את הפסיכולוגים. אין לזה שום השפעה על תת ההכרה שלי. חייב להיות טיפול יותר פיזי שיעקוף לגמרי את תת ההכרה, ויעבוד על הגוף עצמו, כך שתת ההכרה תצטרך להתמוד עם אלמנט חיצוני ש"לא סופר" אותה בכלל.
תודה מראש,
יוסי
היי יוסי, הצורך הוא לא בפריצה בכוח, הצורך הוא בגישה מספיק אינטלגנטית, עמוקה וחכמה שתאפשר למנגנוני ההגנה החכמים שלך להרפות באופן טבעי.
פעולות של פריצה וכוחניות מובילות לרוב להעמקה של הטראומות הקיימות והחמרה במצב.
אני ממליץ לך לדבר איתי בטלפון ואוכל להסביר לך יותר בשיחה אישית 0522263761.