הלקאה עצמית היא משהו שאני מכיר ממש טוב, היא הייתה הדרך שבה התייחסתי לעצמי רוב חיי. כשאנחנו מלקים את עצמנו אנחנו כמו מנסים "לחנך" את עצמנו על ידי עונשים.
כשהייתי ילד הרגשתי כל הזמן בעונש.
ובאמת הייתי בעונשים רוב הזמן.
העונשים שהוטלו עלי כילד היו בדרך כלל לקחת לי את מה שאני אוהב, למנוע ממני, לאסור עלי, לאיים עלי, להשפיל אותי, לקלל אותי, להגיד לי כמה רע הולך להיות וכמה שהעתיד שלי מנבא רעות ובכך בעצם להחריב כל טיפת בטחון עצמי שהייתה בי, להכאיב לי ולדכא אותי כדי לגרום לי בכח לשנות את ההתנהגות וההתייחסות שלי.
אני זוכר שהייתי בעונש כי לא סידרתי, כי לא עשיתי, כי לא התנהגתי כמו שאבא שלי רצה, כי לא נתתי לו את ה"כבוד" והיחס שהוא דורש שוב ושוב תוך כדי זעם ואיומים.
הייתי בעונש כי לא סידרתי את החדר, כי לא שטפתי כלים, כי אכלתי בסלון, כי לא עניתי בסבלנות או בכבוד, כי לא הייתי ולא התנהגתי כמו שדרשו ממני.
התחושה הזו של להיות בעונש, הייתי כל כך רגיל אליה. הלקאה עצמית היא רק תוצר לוואי של תחושת העונש התמידי שגדלתי בו.
שנאתי את זה.
שנאתי את הכל – את עצמי, את החיים, את ההורים שלי, את האנושות ואת העולם הרע והאכזר שכל הזמן מעניש אותי.
עם הזמן פיתחתי יצירתיות וחיפשתי דרכים לעקוף את הגזרות והעונשים הבלתי פוסקים. פיתחתי שנאה, יכולת לשקר, להכחיש את המניעים שלי, להסתיר את הרגשות והמעשים שלי ולעקוף כל "מכשול" כדי להשיג את מה שאני רוצה.
וכמו פושע נמלט, כמו עבריין, חייתי בתחושה של חרדה תמידית שיגלו אותי, שיעלו עלי, שהפרתי את העונש שלי ועכשיו יבוא עונש יותר גדול, יותר מביך ומשפיל ומכאיב.
הייתי ילד בן 11-12 וכל הזמן מרגיש לא בסדר, כל הזמן חי בהסתרה, בשקר, בהדחקה של הבושה והחרדה שלי, בחרדה מהמשטר האפל, המדכא, האכזרי והמעניש הזה שאין לי לאן לברוח ממנו.
והמון כעס, שנאה, תסכול, רצון שימותו, רצון לברוח, שיעזבו אותי בשקט, שאפשר יהיה כבר סוף סוף פשוט להיות אני בלי אימת העונשים, רגשות האשמה, הנטישה והביקורת האינסופית.
עם הזמן והשנים, הלקאה עצמית הפכה להיות חלק קבוע ובלתי פוסק בתוכי – הלקאה עצמית כי לא עשיתי, כי לא הספקתי, כי לא שמתי לב, כי לא אמרתי את מה השהיה צריך לומר במצב מסויים, כיא לא השגתי משהו, כי יצאתי "טיפש", כי עדיין לא הצלחתי להוכיח משהו למישהו או לגרום למישהו או מישהי לאהוב אותי…הלקאה עצמית בצורת גינוי, קללות, האשמות, דיכוי והטלת עונשים של בידוד ויחד עם זה תחושת התמרדות פנימית ורצון בלתי פוסק לברוח, להתמכר, לא להרגיש את הכאב הזה.
עכשיו כששיתפתי אתכם בסיפור הילדות שלי, בוודאי לא קשה להבין למה למדתי להלקות את עצמי כל כך טוב.
מה קורה לי היום עם הלקאה עצמית ואהבה עצמית
היום אני רואה כמה אוטומטי אצלי הדחף המוכר והמושרש הזה להעניש ולהלקות את עצמי וכמובן לא רק את עצמי, גם את מי שמעורר בי כאב ואי נעימות.
מישהו אמר משהו, עשה משהו, מישהו קרוב אלי עשה משהו לא נעים, מיד עולה הדחף הזה להעניש, להכאיב…ללמד אותו "לקח" שידע לא לפגוע בי להבא.
זה עולה מיד, בשבריר שניה.
וגם כלפי עצמי, כשאני אומר משהו שגורם לאי נעימות, כשאני עושה משהו שנראה לי שגוי, טפשי, "אנוכי", כשאני עושה משהו שמוביל לחרדה, לנתק, לעלבון, מיד עולה בי הדחף להעניש ולהלקלות אותי, לקלל אותי, להגיד לעצמי שאני אידיוט, טיפש, אפס, דפוק, חסר שום סיכוי ולא ראוי לטיפת אהבה.
אבל כשאני עוצר להקשיב לעצמי, אני רואה שזה לא עובד ושיש כוונה יותר עמוקה במה שאני עושה
הדחף הזה להלקות ולהעניש כדי "לחנך" כדי למנוע את הכאב הבא, את ה"טעות" הבאה, נחווה כבור ללא תחתית שלא מצליח להשיג את מבוקשו.
עלי זה מעולם לא עבד.
לא משנה כמה ניסו להעניש אותי רק התנגדתי יותר, רק שנאתי יותר, רק צברתי בתוכי עוצמה עצומה של כעס, התנגדות, שנאה ורצון להרוס ולהכאיב ולמרוד וזה באמת מה שעשיתי.
בנסיון הנואש שלו להעניש אותי ולמנוע ממני אהבה והנאה כדי לשנות אותי בכח, אבא שלי יצר לעצמו את העונש הכי גדול.
הוא יצר לו בן ששנא אותו, התנגד אליו ובז לו.
ומזה הוא סבל והתייסר עד עמקי נשמתו במשך שנים.
שנים שבהן המשיך להאשים אותי בכך שאני הדבר הכי נורא שקרה לו בחיים.
שנים שלא הצליח לראות איך הוא עצמו יצר את העונש שלו.
היום, אחרי שנים של סבל וקושי עצום, היחסים שלי עם אבא שלי הם שונים. יש הרבה יותר הקשבה, הבנה, חום וחמלה ביחסים האלה.
והיום אני רואה שכשמישהו עושה משהו לא נעים, כשמישהו מתנהג בגסות, לא שם לב, כועס, מתלהם, לוקח בלי רשות או עושה פעולה צורמת ולא מתחשבת, אני לומד לראות בפנים את הילד הסובל הזה.
את הילד הזה שלא קיבל אהבה, שלא הראו לו איך זה נעים להיות ביחד, שהוא ראוי לאישור, שהוא אהוב כבר עכשיו.
והילד הזה שמשתקף לי מכל אחד ואחת שאני פוגש, הוא אני.
אני הוא הילד שלמד הלקאה עצמית כדרך לגדל ולחנך את עצמו מתוך צורך אנושי באהבה, באישור, בבטחון.
אני לומד לראות את הכאב שלו, את המצוקה שלו. ואני מגלה לרוב שדווקא שם הוא הכי צריך חיבוק, הכי צריך אהבה, הכי צריך שיראו לו שזה בסדר, שהוא אהוב כמו שהוא.
אני מגלה את הצורך העצום, את הכאב הפנימי שהוא כמו ילד שצועק ובוכה זקוק להקשבה ואהבה.
עונש זה הדבר האחרון שאני או אדם אחר צריכים במצב של מצוקה רגשית. האדם הזה זועק לאהבה. למנוע ממנו אהבה זה ההפך הגמור ממה שהלב הזה צריך ומבקש מעד לכל המעשים ה"רעים" שלו.
עונש והלקאה מייצרים עוד סבל והתנגדות והדרך היחידה לא להלקות היא לראות את הצורך באהבה.
עונש והלקאה זה מה שאנחנו עושים מתוך כאב, צער וחוסר אונים עמוק ועמוק בפנים יודעים שזה לא מרגיש נכון, שזה לא עובד, אבל פשוט אין רעיון אחר.
עונש והלקאה זה להגדיל את הסבל שלי ושל מי שסביבי מתוך רצון לאהבה.
עונש והלקאה יוצרים חרדות, דכאון, השפלה, התמרדות, שנאה, זעם, חוסר בטחון, בלבול, כיווץ, קושי להתרכז, קושי להתמיד.
ואולי הנקודה הכי חשובה היא זו: אי אפשר להפסיק להעניק או להלקות על ידי כך שנעניש או נלקה עת עצמנו.
למשל אם אני שם לב שאני מגנה ומבקר את עצמי ואומר לעצמי "אתה טיפש", אני לא יכול להפסיק את ההלקאה העצמית הזו על ידי כך שאגנה את עצמי על זה שאני מגנה את עצמי.
לא אוכל להפסיק לגנות את את עצמי אם אומר לעצמי שזה לא בסדר לגנות את עצמי, שאני לא צריך או אמור לגנות את עצמי, שאין טעם לגנות את עצמי…כל אלה הם בפני עצמם גינויים וזה כמו מעגל קסמים, כמו לתת גז בניוטרל.
ההיכרות שלי עם עצמי מלמדת אותי שלא צריך להתאמץ ולנסות לשנות אותי בכח, מספיק רק להבין לעומק ולהכיר את המניע הרגשי העמוק שמפעיל אותי, את אותו ילד פנימי שמבקש אהבה אפילו באמצעות הלקאה עצמית וזה בפני עצמו משנה הכל בלי מאמץ כי שכשאני רואה את הילד הפנימי החמוד, הרגיש, הכואב והזקוק לאהבה שבי, כבר אין לי גינוי או הלקאה כלפי עצמי וגם לא כלפי מישהו אחר.
לא להעניש או להלקות, אין משמעותו לא להציב גבולות.
גבולות בריאים הם צורך חשוב בכל מערכת יחסים. גבולות בריאים הם ביטוי של אהבה, הם מה שמאפשר לנו להפגש, לראות אחד את השני, להגן על עצמנו וללמוד להיות ביחד.
אבל גבולות בריאים הם לא עונש, הם לא הלקאה, גינוי מכאיב, מאשים, משפיל ומבזה.
לפעמים אני מגלה שאני עדיין לא יודע איך לא להעניש או להלקות. לא יודע איך לא להיזרק אל המקום האוטומטי והעוצמתי הזה שרץ להרעיף עונשים עלי ועל כל מי שסביבי, להעניש אותי ואת מי שלידי.
אפילו אם זה רק לשבריר של שניה, או ברמיזה, או בטון הדיבור או שפת הגוף שלי, עד שאני שם לב ומקשיב לעצמי, הדפוס הזה, הדחף הזה להעניש עולה ומאיים להשתלט.
וזה כואב.
הבקשה שלי מעצמי היא במקום עונש והלקאה, ללמוד לתת הקשבה ואהבה לי ולמי שזקוק לה הכי הרבה. לתת אהבה במקום עונש, לתת חיבוק במקום מכה, לתת כנות במקום מניפולציות, לתת את הלב במקום אגרוף.
זה היחס שאני לומד לתת לעצמי וזה היחס שאני לומד לתת לאחרים.
ואני עדיין לא מושלם בזה, אבל אני לא רוצה להעניש את עצמי על זה, ההפך, רק לאהוב אותי על זה שאני עדיין לא יודע לאהוב לגמרי.
תוכלו לקרוא עוד על הצבת גבולות בריאים כאן.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול טבעי במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
2 תגובות
היי, חבר טוב אמר לי באחת השיחות שלנו תקשיבי יש לך רגשי נחיתות קשים וזה הורס אותך לגמרי. שמעתי במהלך חיי שאמרו לי פה ושם את המילים האלה אבל כשהוא אמר לי זה נשמע אחרת.
נכנסתי לאתר שלך וקראתי על זה והבנתי שרוב הבעיות שלי בחיים זה מתוך רגשי הנחיתות הקשים שלי (אחת הבעיות שלי 🙁
קראתי וקראתי (הייתי בטיפולים פסיכולוגיים במהלך חיי ונושא זה עלה טיפה) אני לא יכולה להפסיק לקרוא, אתה כל כך צודק, כל מהלך חיי מהיום שאני מכירה את עצמי התחברתי למערכות יחסים הרסניות נוראיות שפגעו בי בצורה קשה והמשכתי והמשכתי להתחבר לסוגים כאלה של קשרים. היום אני בת 46 יש בי בפנים בפנים את הילדה שמחפשת אהבה בכל מחיר. אני בדיוק באחת הנפילות שלי, אלט תקופות אפלות אבל אני כל כך מתורגלת כיצד להתנהג בהן לצערי הרב, הייתי מאוד רוצה ליישם את מה שכתבת.
תודה
היי זיוה, תודה רבה על השיתוף שלך. רגשי נחיתות הם באמת פצע כואב שאני מכיר ממש טוב מהחיים שלי.
משמח שהגעת להבנה הזו ואת רוצה לתת מענה אמיתי לרגשי הנחיתות שלך וכמובן, אשמח לעזור.