מהי אופטימיות טבעית שלא דורשת מאמץ

זה מסע ארוך

המסע  שלי התחיל בבית עצבני, אלים, דכאוני, אכזרי ובלתי צפוי והמשיך אל דפוסים עמוקים מאוד של פחד, הכחשה, חוסר בטחון, דכאון, התמכרויות, אגו ואלימות לא מודעת.

מסע שהמשיך אל רצון עז להשתחרר, להיות חופשי, למצוא פיסת קרקע לעמוד עליה ולנשום כמו שהרגשתי עמוק בלב שמגיע לי לנשום.

מסע של פחד ואור

פחד, ויחד איתו אור קטן אבל מוחשי מאוד בקצה המנהרה האפלה שלי.

כשהייתי ילד ונער התעסקתי הרבה ברוחנית. קראתי ספרים, תרגלתי מדיטציה וחלמתי על “הארה”. חשבתי שיום אחד אצליח להגיע אל האושר המוחלט הזה ולהיות משהו אחר, משהו שלא נולד ולא מת, משהו נצחי ומאושר.

מסע שלקח אותי דרך אלפי שעות מדיטציה והתבוננות פנימית.

במשך שנים תרגלתי מדיטציית ויפאסנה ועברתי לא מעט רגעים של התמסרות למה שחשבתי אז שהיה הדרך אל “האושר האמיתי היחיד”.

לפעמים זה עשה לי טוב ואפשר לי לחוות חיבור ובהירות ולנשום, אבל עמוק בפנים זה השאיר אותי די אוטיסט – לא באמת מודע לרגשות שלי ולא באמת יודע להיות, להשאר, להרגיש ולתקשר את עצמי ברגעים של עצב, פחד וכעס.

מסע של עצב וכאב

בפנים, עמוק בתוכי גררתי שנים של עצב וכאב עמוק.

עצב וכאב על מה שראיתי כילד, על העולם העצוב שנולדתי לתוכו, על אבא שלי שוויתר על עצמו, על אמא שנאחזה בפחד והדחקה כאילו היו גלגל הצלה לחייה.

עצב וכאב על המסר שקיבלתי כילד, המסר הכל כך מתסכל והמייאש הזה, שהחיים זה מאבק קשה והדבר הראשון שחייבים להקריב בו זה את הכנות שלי.

להקריב את הכנות ואת האפשרות להיות באמת אני, להרגיש, לאהוב ולהגשים באמת… כל אלה פריווילגיות של מי שרוצה לחיות ולשרוד, אין אותן.

מסע של בדידות

כילד וכנער חשבתי והרגשתי שאף אחד לא באמת מבין אותי.

שזה לא אפשרי להבין אותי.

הבדידות הייתה הצל שלי, האויב המר והאכזר שלי והמקום הכי מוכר שלי.

עם הזמן הבנתי שפחדתי מאוד שמישהו בכלל יראה מה אני מרגיש.

ממש כמו בסרט "החומה" של פינק פלויד…הפחד הכי גדול שלי היה שמישהו יראה את האשמה, הבושה, ההשפלה, חוסר הבטחון והמבוכה הקיומית שלי.

 אחרי שנים של מדיטציה ולימוד של גישות טיפוליות שונות, התחלתי להבין שכל הפחד הזה היה מנגנוני הגנה ילדיים… מנגנונים של אדם שמוכן להקריב הכל כדי לשרוד.

מסתבר שלמרות מה שחשבתי, הייתי "ילד טוב" והפנמתי את המסר – זה או להיות אותנטי או לשרוד – תבחר.

אז בחרתי. בחרתי לשרוד כי לא ידעתי שום דרך אחדת.

ועם השנים, ככל שאני מסכים יותר ויותר לפגוש את עצמי לעומק, להכיר בכל מה שאני מרגיש, אני מגלה אושר חדש, אפשרות חדשה לאהבה, לקבלה וביטוי עצמי וזה מרגש זה נעים ויש אופטימיות טבעית כזו שלא מצריכה ממני להתאמץ, לנסות לחשוב "חיובי".

אופטימיות שפשוט מראה לי שזה בסדר להיות אני עכשיו וגם אם זה כואב או עצוב או מפחיד עכשיו, יש לי אפשרות להרגיש את זה ולהיות חבר שלי, להקשיב לי, לבכות אם זה מה שמתבקש, לפחד ביחד איתי, לא משנה מה, האופטימיות מראה לי שאני תמיד איתי.

אופטימיות טבעית מזכירה לי שמעט זה הרבה

זה שהיום אני חי את הדרך שלי ונאמן יותר ויותר לעצמי וללב שלי, אחרי שנים שלמדתי באקדמיה, עשיתי דוקטורט במדעים והכרחתי את עצמי ללכת "על בטוח", זה מאוד לא טריוויאלי בשבילי.

זה שהיום אני כבר כמעט ולא קם בבוקר בתחושה של מרירות, ריקנות ובדידות אינסופית ורק מחפש מה יסתום לי הפעם את החור המכאיב בבטן, זה מאוד לא טריוויאלי בשבילי.

זה שהיום אני אני מרשה לעצמי יותר ויותר לפחד, להיות עצוב ואפילו לכעוס בלי להלקות את עצמי או להאשים ובלי לנסות להכריח את עצמי להיות "טוב יותר" או להטיל אחריות ואשמה על אחרים, זה המון בשבילי.

ואז יש את הרגעים האלה שבהם אני מרגיש שהחיים גדולים עלי, שזה מפחיד מידי, שאני לא עומד בעומס.

וברגעים האלה שום דבר לא עובד. שום דבר שלמדתי או לימדתי את עצמי לא מרגיש כנה או מדוייק מבפנים.

אבל אז אני שם לב שאני עדיין כאן.

פשוט ככה.

אני עדיין כאן.

למרות הכל ועם הכל, אני כאן.

וזה הרבה בשבילי.

למדתי להיות כאן יותר ממה שהייתי פעם.

ברגעים כאלה אני שם לב כמה שמעט זה הרבה, כמה שמעט זה אפילו המון וכמה אופטימיות יש בהסכמה פשוט להרגיש את מה שקורה עכשיו.

כמה שהיכולת שיש לי כיום לשהות ברגעים קשים ולא לברוח למחשבות של אשמה, הלקאה, ביקורת ומרמור, היא מדהימה ועושה את כל ההבדל, נותנת לי שלל של מתנות, של ריפוי, של השלמה עם עצמי.

זה כמעט כמו ההבדל הכל כך משמעותי בין "כמעט מספיק" ל"מספיק", כמו הבדל של מילימטר בין לקפוץ למרחק של 99.9 ס"מ מעל תהום ברוחב מטר, לבין לקפוץ למרחק של מטר בדיוק.

כמה שהמילימטר הזה חשוב.

אז נכון, אני עדיין נוחת קרוב מאוד לקצה של התהום. עדיין מתנדנד ואפילו שוקל לקפוץ פנימה לפעמים…אבל היי, אני כאן 🙂

זה כל כך כיף להזכיר לעצמי כמה שמעט זה הרבה ושאם אני כאן, אז בעצם…הכל לגמרי בסדר.

כבשה אחת לבנה בעדר עושה הבדל גדול…

מסע אל הביחד

בכל חודש אני מקבל עשרות פניות מאנשים שרוצים להודות, שמספרים לי שמה שאני כותב ומשף עוזר להם מאוד בחיים וגם אם מעולם לא נפגשנו, זה נותן להם המון.

זה מעודד אותי, זה מחזק אותי ונתן לי השראה, זה מראה לי שהמפגש שלי עם הכאב והפחד שלי משנה והוא הופך לריפוי ונתינה לא רק עבורי אלא עבור רבים אחרים.

כשאני יושב עם אנשים במפגש טיפולי אישי או קבוצתי, אני מרגיש שהגעתי למקדש.

עולם חדש ומרתק נגלה אלי וכל מה שאני רוצה זה ללמוד להיות איתו ביחד.

ללמוד להיות ביחד ברגישות, בכנות, בלי להלחיץ, בלי לדרוש, רק לאפשר, לראות, לגלות ביחד את מה שמבקש כבר שנים לקבל מקום ואישור.

ביחד בכל המקומות… הקשים, העצורים, המפחידים, העצובים, הנטושים, הבודדים וגם אלה שהם אילמים, מיותמים וטראומטיים.

פשוט ללמוד את הדרך הייחודית והמרתקת להיות שם.

ובכל פעם שיש התקדמות, שהאדם שמולי מגלה עוד אפשרות לנשימה, למנוחה…אפשרות להיות בכל המקומות הפנימיים והרגשיים שלו, כשמשהו מתרווח, מרפה ונפתח בו, אני מגלה מחדש, אבל הפעם ביחד… כמה שמעט זה הרבה.

כמה שמעט זה ההבדל בין להתייאש ולא לנסות, לבין לתת סיכוי למרות הקושי.

כמה שמעט זה ההבדל בין לב סגור ומפוחד, ללב שפוקח עין ומעיז להסתכל על העולם.

כמה שמעט זה ההבדל בין ויתור על ביחד, על עצמי ועל החיים, לבין הזדמנות לשינוי ואפשרות למפגש אמיתי.

כמה שמעט זה ההבדל בין נשימה עצורה ודחוסה, לאנחת רווחה…האאאאא…..אפשר לנשום.

ואתה אופטימיות טבעית, שבה ומגלה מעצמה עם כל התרחבות פנימית, עם כל צעד קטן של הסכמה להרגיש מחדש.